השתקת שפת האם שלנו – בין אם על ידי מגבלות חוקיות, דומיננטיות של שפה אחרת או, במקרה שלי, היעדר דוברים אחרים בסביבתי – פירושה לאבד חלק מהותי מעצמנו, מכוח החיים שלנו, מהארוס שלנו. זאת מנת חלקם הכואבת של רבים מאיתנו המהגרים, ושל עקורים אחרים, כאשר חלק חיוני מאיתנו אינו בא לידי ביטוי ואינו יכול להוליד את האני היצירתי שלנו. אין פלא שהמילה עקורים בעברית נגזרת מאותו שורש כמו עקרה.
בניגוד לשיר הפופולרי של שלמה ידוב, אני אפילו לא חולמת בשפת האם שלי – פפיאמנטו, שהיא השפה המדוברת באי הקריבי ההולנדי קוראסאו. החלק הזה שבי נעדר לחלוטין מחיי בישראל, שבה אין לי עם מי לדבר בשפה שלי. עד כמה שידוע לי, אני דוברת הפפיאמנטו היחידה בירושלים. וכך, ברגע שאני חוזרת לישראל אחרי ביקור אצל משפחתי, אני מפסיקה לחיות בפפיאמנטו. אף אחד כאן לא מכיר את החלק הזה שבי.
כששאלתי את חברתי שרה, איך זה מרגיש לחיות במדינה שבה לא מדברים צרפתית, שפת האם שלה, היא ענתה ששפה היא בית שאת יכולה לקחת איתך לכל מקום שאת הולכת. יש לה קרובי משפחה דוברי צרפתית בארץ והיא נהנית מסרטים וספרים בצרפתית. עבורי, פפיאמנטו לא יכולה להיות בית הרחק מהבית – ללא קהילה גולה שאיתה אוכל להתחבר. יש בעולם פחות מ-300,000 דוברים בשפת אימי ואף אחד מהם לא נמצא בסביבתי הקרובה, והקשר הטלפוני לאותה מדינה רחוקה שאף אחד אחר כאן לא מתקשר אליה, היה עד לאחרונה יקר להחריד.
אני אפילו לא יכולה למצוא נחמה בכתיבה בשפת האם שלי, שכן פפיאמנטו, לפחות עבורי, אינה שפה כתובה – הולנדית הייתה שפת ההוראה בבתי הספר שלנו. האורתוגרפיה של פפיאמנטו הפכה רשמית רק לאחר שעזבתי את האי, ואני עדיין מוצאת אותה מוזרה לקריאה, עם האיות הפונטי הקפדני שלה, כך שמילים שמקורן בספרדית, הולנדית או אנגלית נכתבות בצורה שונה מאוד מהאיות הנכון שלהן בשפות אלה.
מתוך תחושה שקוראסאו לא אומרת כלום לאלה שמעולם לא חיו שם ולא יודעים את השפה שלי, אני לא מתעכבת על הרקע שלי – אני לא מדברת על המקום שממנו באתי. אני לא מוכנה לשחק את התפקיד של ציפור אקזוטית מאי קטן בקאריביים. מצד שני, אני מסרבת להיזרק לקטגוריות מוכרות יותר, כמו ״ארגנטינאית,” שכן אני חולקת מעט עם דרום אמריקאים – מלבד המוזיקה והריקוד שלהם – והתחלתי ללמוד ספרדית רק בכיתה ו,’ ובניגוד לאנגלית, היא תמיד נשארה שפה זרה לי.
וכך, במקום לאפשר לעצמי להרגיש את הבדידות, נטשתי את החלק הזה שבי – מחקתי אותו. זה חלק ממני שאני לא מדברת עליו אם אני לא יכולה לדבר אותו. אני אפילו לא מתגעגעת לאני-הדוברת-פפיאמנטו כשאני רחוקה מהאי. אני לא חיה בתחושת אובדן, געגועים לילדות שנעלמה, לזהות נסתרת, לשפה שלי כבית. עד לא מזמן לא הבנתי שאני משלמת מחיר על מחיקה של חלק כל כך מרכזי במי שאני. במקום להיות זרה לסובבים אותי, הייתי זרה לעצמי אולי בגלל שאני לא גולה אני לא מרגישה את תחושת האובדן הזאת – אחרי הכל הייתה לי הזכות לחזור לקוראסאו לעתים קרובות מאז שעליתי לישראל.
או ליתר דיוק, אני לא מאמינה שמגיע לי להתענג על תחושת הבדידות. אחרי הכל, עזבתי את מולדתי מרצוני כדי ללמוד בחו“ל, בידיעה מראש, שלעולם לא אחזור לחיות בה. אני לא כמו חסרי הבית, העקורים, הפליטים שנאלצו לנטוש את ביתם ואת שפתם.
אולי אוכל לדבר על תחושת גלות עצמית, שכן לא מצאתי את מקומי בחברה הקולוניאלית המורכבת של האי, על הפילוח וההיררכיה הגזעית, המעמדית והמגדרית, על גבולותיה הפנימיים הנוקשים, ששמרו במקומם את כל מי שלא נחשבו לבנים, כמו גם את הנשים מכל הקבוצות החברתיות. רק לגברים לבנים היה חופש תנועה. רק גברים לבנים לא הושתקו. וכך, גם כשגרתי באי כתלמידת תיכון, פיתחתי הבנה ביקורתית של החברה שבה נולדתי, שבה סירבתי לקבל את מקומי כחברה במעמד מיוחס. כבר אז פיתחתי את נקודת המבט של האאוטסיידרית.
תפיסת עולם זו היא שהכינה אותי לחצות גבולות תרבותיים ולשוניים מבלי לחוות הלם תרבות – לאמץ את האנגלית כשפה הספרותית העיקרית שלי בקלות רבה, כשלמדתי בקולג’ בארה“ב במחצית השנייה של שנות השישים הסוערות – תקופה שגיבשה את תודעתי החברתית הביקורתית. תפיסה זו היא שאפשרה לי להסתגל לחיים במארג הרב-תרבותי של ירושלים בראשית שנות השבעים.
כאשר אני טסה לקוראסאו דרך אמסטרדם, אני מתחילה להשיל מעלי את השכבה של חיי היומיום בירושלים, כמו חליפת חלל כבדה שעוטפת את כל גופי ומכתיבה את תנועותי. לוקח לי זמן לזהות את העצמי, דוברת הפפיאמנטו, שדחוסה בפנים. את הדרך שבה אני חושבת, או רוקדת את הטומבה בפפיאמנטו, בעניים בורקות. אני מחזירה לעצמי איכות גופנית, לא רק שפה אלא את כל הדברים שהולכים לאיבוד בתרגום.
חברה אמריקאית, ששמעה אותי עוברת לפפיאמנטו בזמן ששוחחתי בטלפון עם אחד מבני הדודים שלי שגר בבוסטון, קראה בהתרגשות: ”את הופכת לאדם אחר לגמרי כשאת מדברת פפיאמנטו!“ זה היה רגע של אישור עמוק, של הכרה. היא הייתה האדם הראשון שראתה אותי, וההערה שלה, כמו קפיצת פרדיגמה, אפשרה לי לראות את עצמי, ולהרגיש את האישה שאני, באופן מלא, עם כל שכבות השפה שלי.
כשאני עומדת בתור בשדה התעופה באמסטרדם, עם כל שאר דוברי הפפיאמנטו, אני מתחילה להתחבר מחדש לגרעין פנימי שמנעתי מעצמי כל השנים. כאן, גופי נספג במוזיקה של השפה – במילים עסיסיות כמו ברבולטה, קוקולישי, ווארה-ווארה, מריבומבה שמחזירות אותי לילדות עשירה בפנטזיה, קסמים וסיפורי עם. רק הצלילים של המילים האלה גורמים לי לרקוד.
כן, יש תחושה של חזרה הביתה כשאני מדברת פפיאמנטו – שפת אם היא בכל זאת בית, אבל לא כזה שאני יכולה לקחת איתי למקומות שבהם אין דוברים אחרים. זהו בית במובן זה שהוא הופך אותי שוב לשלמה, שהוא ממלא אותי בכוח החיים של מי שאני באופן מלא.
ועכשיו אני שואלת את עצמי, איך אוכל לדבר, לרקוד, את שפת האם שלי, כאן, בירושלים?