עיגול – צורת יסוד, אחת מצורות היסוד של היקום המקיף אותנו במרחב ובזמן. בתערוכה זו אנו מבקשות להתחקות אחר מבעים אמנותיים מגוונים לצורת העיגול, כמחווה חומרית ומושגית, כצורה וכפעולה. במרחבים הנעים בין הקוסמי לאינטימי נפגוש יצירות העוסקות במעגלים הקשורים לטקס, למאגיה ולפולקלור, לגוף ולמלאכות יד – לצד מחוות פיוטיות של מבט מהורהר, רגעים של השתהות ומחשבה על הסביבה היומיומית. זוהי מחווה חוזרת המבקשת לחבר בין חומר לרוח, בין פעולה לזמן.

בחלק מהיצירות מתבוננים האמנים במרחב, בחפץ או במעשה יומיומי, וחושפים פרשנויות ורמזים על הוויה מקבילה.
 כמו ברישום העדין והפיוטי הפילוסוף של יעל בוברמן־אטאס, מביטה האמנית על בן זוגה, היושב על כורסה בביתם ומתבונן בעציץ שרוכן לעברו; למרגלותיו נחה הכלבה בתנוחה מכונסת. את הקומפוזיציה מאחד מעגל של שטיח, המשלים מחווה מעגלית שאינה צורנית בלבד, אלא גם מרמזת על הירהורו של הגיבור – כמי שמגלגל מחשבותיו.

בהדפס המונוטייפ בית/סטודיו מתבוננת האמנית בחדר הסטודיו, שבתקרתו מאוורר מסתובב. הקירות והחפצים המתלכדים לנקודת מגוז בתקרה נדמים כבניינים עירוניים, התקרה הכחולה נדמית כשמיים ליליים, והמאוורר המסתובב לתומו נהפך לירח זורח התלוי בשמי החדר. מאוורר התקרה, אובייקט רגיל שבדרך כלל אינו מושך את תשומת לבנו, הופך כאן לגיבור המרכזי של הסיפור – מקור להיקסמות מתנועתו הסיבובית המהפנטת.

אצל עודד זידל, בהדפס הרשת חצר המפעל ובשיר המשלים לו, צצים רמזים של מחוות עיגוליות – דו־שיח בין פנס רחוב הרוכן במחווה כמעט אנושית לעבר כיסא בודד המחכה לו למטה. שניהם נתונים בתוך קומפוזיציה הבנויה מצורות ריבועיות וקווים ישרים, המדגישה את שונותם במרחב ומאנישה אותם. זוג העיניים הצהובות של החתול המופיע בשיר מהדהד את צורתו העגולה של הפנס בציור.

אצל פרווין שמואלי בוכניק, בציור מנחה לאורז (מתוך סדרת הציורים מזונות) צלחת האורז מוגדלת מממדיה הטבעיים ונהפכת למנדלה – צורה מיסטית, מדיטטיבית. הגשמי פוגש את הרוחני וחושף את היופי שבפעולה הפשוטה. האוכל המובא כמנחה מקבל ממד מקודש. צורתה המעוגלת של הצלחת מבטאת את תנועת האין־סוף המחבקת את מנחת האורז שבתוכה.

ביצירות אחרות מקבל המעגל ממד של מרחב מקודש – ממד טקסי ומאגי, בעל הקשרים פולקלוריסטיים.
 ביצירה טמנוס (מרחב מקודש ביוונית עתיקה) של מירי טללים־שטראוס ציירה האמנית על יריעות בד בפעולה אינטנסיבית של משיכות מכחול רחבות ונזילות צבע אקספרסיביות. האמנית העידה על עצמה כי חשה כמדיום, ופעולת הציור נעשתה כמתוך טראנס. הבחירה להציב את היצירה במעגל מבטאת את מימדה המיסטי, כמעגל המייצר מרחב מקודש בדומה למעגלים טקסיים המוכרים מתרבויות שונות. זהו מעגל של כאב – יריעות המדמות בשר חשוף ומדמם ואש מתפרצת העולה השמיימה, ככור מצרף המטהר את הנשמה.

בעבודת הווידאו אני עומדת במעגל של שני כץ מתייחסת האמנית לשיר ילדות עממי ולפעולות הסיבוב והסחרור של משחקי הילדות. בעבודה הציבה האמנית מעגל דימויים מן האמנות הקלאסית של מדונות וילד, לצד דימויים אישיים ואינטימיים, וצילמה את המעגל מנקודת מבטה – כמסתובבת ומסתחררת בתוכו, כבמשחק ילדים. השיר מושר בקאנון ומדמה ריבוי קולות פנימיים היוצאים משליטה במקביל לסחרחרת הריקוד, ובו בזמן נשמע גם כתפילה – כקריאה לאחיות או לאמהות קדומות. מתוך קשיי ההורות, הכמיהה והאובדן, ומתוך הכפילות שבהיות היוצרת גם אם וגם ילדה, וכמיהתה לאם מגינה ומחבקת, מתגבש חיפוש אחר שבט נשי – חיפוש אחר תחושת שייכות נשית קולקטיבית, המתגלמת כריקוד שבטי נשי ביער, כטקס מאגי קדום ומשותף.

בציור והנתון בה של פרווין שמואלי בוכניק מונחים הדגים במעגל אינסופי של אוכל ונאכל, בדומה לנחש המיתולוגי אורובורוס – נחש האוכל את זנבו, המסמל את מעגל החיים והמוות. הצלחת האדומה, הכמעט מופשטת, נראית כמערבולת דמית ובשרנית, ומדמה רחם כמקום הכורך בתוכו מעגלי חיים ומוות. דגים בתרבות ובסימבוליקה מייצגים לרוב פריון, שפע, ריפוי והתחדשות, ומקושרים לרגש, לאינטואיציה ולתת־המודע. ביהדות מסמל הדג ברכה, הגנה מפני עין הרע וקשר לעולם הבא, והבחירה של האמנית לקטוע את העיגול ולהציג רק חצי ממנו מרמזת על צורת הפרסה, שגם היא סמל למזל טוב בתרבות הפולקלוריסטית.

שלוש אמניות מציבות את הפעולה כמניע מרכזי ביצירתן. 
רות מגל, ביצירתה בקוע, ביצעה פעולת עיטוף של חפץ עגול בחוט קשירה מתכתי והפכה אותו לגולם. עם סיום פעולת העיטוף חתכה את החוט, רוקנה וייתרה את תוכנו, והפכה את הנשל המרוקן לנושא העבודה. היצירה מציעה פרשנויות רבות ומפעילה את הדמיון. העבודה המוצגת בתערוכה היא צילום של האמנית אוחזת ב“בקוע”. הידיים המחזיקות ברכות בחפץ המתכתי הדוקר והפוצע מגישות אותו כמנחה, בתנועת שאלה המופנית לצופה ולאמנית עצמה, ומבטאות לידה מטפורית – בקיעה מפולסת בכאב.

פנינה שלוי, ביצירה רוז׳, מצלמת דיוקן עצמי כשהיא מחופשת לדמות אחרת, וצובעת בליפסטיק אדום את מרכז הבטן סביב הטבור. בפעולת הצביעה של הכרס העירומה, על שומניה ושיפוליה, היא מתריסה כנגד מודל היופי העכשווי, המבקש לשטח ולהעלים את הבטן הנשית, ומדגישה את העיגול הביטני כמבטא שפע וארוטיקה. ישובה כמטרוניתה בחדר השינה, מביטה ישירות למצלמה, ומיטתה מכוסה בשמיכה עטורת ציורי ורדים, חוגגת האמנית את מה שעשוי להיחשב כקיטש. אין היא מושא מבטו העורג של אמן המצייר מודל, כמו בסדרת האודליסק של אנרי מאטיס, אלא שבפעולת הצילום העצמי היא מאשררת את כוחה ואת שליטתה בפעולת היצירה.

גם מירי טללים־שטראוס, ביצירתה זחל, מבצעת פעולה טקסית של צביעת פניה ומצלמת דיוקן עצמי. פעולה זו נעשתה כאקט פולחני של כניסה יומיומית אל מרחב הסטודיו וצביעת הפנים. את הצילום העצמי הדפיסה האמנית על פרספקס והוסיפה רישום וחריטה אינטנסיביים ואקספרסיביים, המעצימים את תחושת הקדמוניות של הדימוי. הזווית שבה צילמה את עצמה תופסת כביכול את הרגע שבו הדמות החייתית מגיחה מתוך ביצה – כמו גולם או זחל הבוקע מתוך עור אטום וחושך – ומבע העיניים מבטא חיות פראית, רגע שבו אפלה פנימית פוגשת אור.

שתי יצירות נוספות מתייחסות למעגל בצורתו הקונספטואלית, כמייצג זמן ומעגל החיים. 
יורם בלומנקרנץ, ביצירתו 60 דקות, בנה פסל פוטוריסטי־קינטי המורכב משישים שעונים מעוררים הנעים בקצב אחיד, כאשר כל שעון מכוון לדקה עוקבת אחרת. ביצירה, המדמה מכונה הקמה על יוצרה, מכוון האמן למצבי ביניים ולמרחבים של זמן ומקום לא יציבים. היא מפרקת את תנועת הזמן לקיום מתקתק, כשל פצצה המאיימת להתפוצץ בכל רגע ולפרק את משטר הזמן הצועד קדימה. כל שעון מייצר סאונד של שני צלילים – תיק/תק – המתלכדים יחד לכדי מקצב המדמה רקיעות רגליים של מסדר חיילים ממושמעים.

בעבודת הווידאו סורגת של פנינה שלוי מצולמות האמנית ובתה יושבות בגינה זו מול זו. הבת סורגת חבל מצמר אדום המוביל אל או יוצא מידה של אמה. בפעולה רפטטיבית של סריגה אינסופית נוצרים זרימה והזנה הדדית בין האם לבתה ובין הבת לאמה. מרוכזות ומכונסות בתוך עצמן – הבת אקטיבית והאם פסיבית – הישיבה בתוך סביבה המדמה גן פלאי, אולי גן עדן, הופכת את העבודה ליצירה סימבולית הנוגעת במעגל החיים ובשאלות של קשר, אהבה ונתינה.

ביצירה Home Sweet Home הופכת האמנית עירית מקוב חפץ מוכר מעולם מלאכת היד של אמנות נשים – חישוק ובד לרקמה – לאובייקט חתרני ומאיים. במקום רקמה מסורתית הדביקה האמנית ריסים מלאכותיים היוצרים את המשפט הידוע home sweet home ומרוקנים אותו ממשמעותו המיטיבה והמנחמת. היצירה נעשתה כחלק ממיצב המספר סיפור אישי־משפחתי, ומבטאת יתמות וכמיהה לבית חם. השימוש בריסים מהדהד את מנהג הבעת המשאלה עם נפילת ריס, ואת הביטוי “דמעות הנתלות על הריסים”.

גם פנינה שלוי, ביצירה מטמורפוזה, משתמשת בחפץ קיים בעל אופי דקורטיבי – מסגרת עגולה מנחושת רקועה, שהכילה אובייקט לא ידוע. על עיגול העץ ציירה האמנית דימוי של חרק פלאי, המורכב מרישום חוזר וסיבובי של חיפושית, ויוצר דימוי הנע בין הדקורטיבי לרישום מדעי ומעורר תחושת אי־נוחות. החרק הפנטסטי מזכיר את סיפורו הסוריאליסטי של פרנץ קפקא מטמורפוזה (הגלגול בעברית), המתאר אדם העובר גלגול ונהפך לחרק. שתי העבודות – של עירית מקוב ושל פנינה שלוי – מגלמות את אי־הנוחות הנוצרת מן ההתבוננות ביצירות אמנות הנעות בין יופי לאיום, מאפיין מרכזי ביצירה הסוריאליסטית.

הגדרה מילונית:


עיגול – צורה שהמרחק בין מרכזה לכל נקודה על היקפה שווה.


מעגל – עקום סגור שכל נקודותיו מרוחקות מרחק שווה מן המרכז.


עיגול הוא השטח שאותו מקיף המעגל.