האם התרחשה מהפכה פמיניסטית באמנות הישראלית?
האם יש קשר בין מגדר למעשה האמנות?
והאם אמנות יכולה להשפיע על עיצוב תודעה פמיניסטית, על רקע עלייתן של תנועות כמו Me too ואתגרי המאה ה- 21?
שאלות אלה ואחרות עולות ומהדהדות בספר שמלה, סימלה: שיבה לאנטיאה – מהפכה פמיניסטית באמנות הישראלית (הוצאת גלריה אגריפס 12) – ספר מרהיב ומעורר מחשבה המציע מבט מרתק על התפתחותה של האמנות הפמיניסטית בישראל בעשורים האחרונים, דרך יצירות של 101 אמניות ואמנים ישראלים המתייחסים לשמלה – כפריט מגדרי טעון, דרך מגוון פרספקטיבות ומהיבטים אישיים, תרבותיים, חברתיים ופוליטיים.
הספר מאגד עבודות ציור, צילום, טכניקה מעורבת, מיצב, פיסול, ווידיאו של 101 האמניות והאמנים שהשתתפו בתערוכה שמלה, סימלה: שיבה לאנטיאה, שהוצגה ב- 2019 בגלריות אגריפס 12 ומרי בירושלים ונאצרה על ידי נעמי טנהאוזר וריטה מנדס- פלור, מייסדות גלריה אנטיאה לאמנות פמיניסטית, גלריה חלוצית ופורצת דרך שפעלה בירושלים בין 1994 – 2009. התערוכה היוותה מחווה לגלריה שהשפיעה רבות על יצירת הממשק בין אמנות ופמיניזם בשדה האמנות בישראל.
מעבר לגוף עבודות עשיר ומרתק, הספר מהווה מסמך חברתי המבקש לייצר מבט רטרוספקטיבי לצד תמונת מצב עכשווית. הוא מעלה סוגיות עקרוניות לצד נושאים רלוונטיים ובוערים ברוח הזמן, בהם: שאלת המגדר כנקודה עיוורת באמנות הישראלית, מעמדן של נשים בחברה ובשדה האמנות, ייצוגים נשיים בתרבות, דימוי גוף, המבט הגברי, אלימות נגד נשים, רב- תרבותיות, נזילות מגדרית, הקול הנשי המזרחי, ויחסי הגומלין המורכבים בין אמנות, מגדר ופמיניזם.
עבודות האמנות בספר נפרשות בתשעה פרקים שכל אחד מהם מציג מקבץ יצירות העוסק בנושאי מפתח מסקרנים
העבודות מציעות פרשנויות מגוונות לשמלה – ככסות, כסימן היכר מגדרי ולתפקידה בתהליך הסוציאליזציה של ילדות וילדים ובהבניית זהות מינית מגדרית. חלק מהן חותרות תחת התפישות הרווחות באשר למגדר במונחים בינאריים, וחלק מדגישות אלמנטים של מיניות, בין פגיעות לעוצמה. יש הדנות במתחים וביחסי הכוח בין גברים לנשים, ואחרות עוסקות בסממנים תרבותיים ודתיים, תוך ביקורת נוקבת על נרטיבים מסורתיים המוכתבים על ידי תפישות פטריארכאליות. רובן מציגות מבט לוקאלי המתבונן במרחב הישראלי, ועם זאת הן בעלות עוצמה אוניברסאלית, לדוגמה:
ילדות, היזהרנה
חלק גדול מהיצירות במקבץ זה, עוסק בילדות קטנות לובשות שמלה. השמלה היא חלק מרכזי בסוציאליזציה של ילדות קטנות ומהווה מרכיב דומיננטי בשאיפתן להיות יפות, בעוד שתעשיית האופנה מרבה להדגיש את הנופך המיני בגישה זו. הפתח הקיים בכל שמלה, מותיר את הילדות פגיעות ועלול להגביל את יכולתן לעסוק בסוגים נועזים יותר של פעילות ומשחקים.
שורדות ומתנגדות
היצירות במקבץ זה, עוסקות בשמלה כמסמנת מעמד חברתי, החל משמלות פאר ועד סמרטוט פשוט ושמלת דלות, שיכולה להפוך לאמצעי הממחיש את השחרור מדיכוי. חלק מהיצירות מתייחסות לשמלה כמסמן תרבותי, המזהה את ״האחר/ת״, הנערה או האישה הפלסטינית, בלבוש מסורתי המאפשר לה להיות נראית- ולא נראית, מעין נוכחת – נפקדת. עבור נשים במלחמה, השמלה מייצגת פגיעות לצד התנגדות.
חלום הכלה והבלרינה
שמלת הכלה היא אולי התגלמות השמלה – ואין זה מפתיע שאמניות רבות בחרו להציע עבודות המתייחסות לכלה ולמלוותיה –עבודות ביקורתיות החותרות תחת האידיאליזציה של הכלה. כמו הכלה, הבלרינה נושאת בממדים מיתיים בדמיונה של הילדה הקטנה, שגם היא מוטלת בספק ביצירות האמנות.
ללבוש זהויות שונות
שמלה יכולה לבטא זהות, פנטזיה, הזדהות מגדרית או יכולה לשמש כהסוואה, כפי שניתן לראות ביצירות האמנות בחלק זה. לבישת שמלה על ידי גבר עדיין מכונה ״קרוס דרסינג״ – מה שמאשר את הבגד כנשי.
הוצאת גלריה אגריפס 12, 2022
בשיתוף פעולה בין גלריה אגריפס, גלריה ׳מרי׳ והעמותה לחקר אמנות, נשים ומגדר בישראל
עורכות: נעמי טנהאוזר, ריטה מנדס- פלור
270 עמודים, דו-לשוני (עברית, אנגלית), כריכה רכה
*ד״ר הגר להב היא מרצה בכירה בחוג לתקשורת במכללת ספיר. עוסקת במחקר סוציולוגי ותקשורתי של מגדר ואמונה. ספרה, חילוניות מאמינות: סוציולוגיה של אמונה במרחבים חילוניים בישראל, פורסם ב-2021 בהוצאת מכון ון ליר.
