בתערוכת היחיד החדשה שלי, ״ואולי״, אני מציגה עבודות שיצרתי בין השנים 2023–2025 בעקבות מלחמת השבעה באוקטובר. עבודות אלו משקפות את המסע האישי והלאומי שעברתי מול הטראומה, האבל וההליך השברירי של הריפוי.
לאחר פרוץ המלחמה מצאתי את עצמי מתמודדת עם הפצעים העמוקים שחרתו את החברה הישראלית. כשמצאתי סוף-סוף את האומץ לנסוע לסטודיו, התחלתי לכתוב את התאריך 7.10.23 בדיו אדום-סנגווין על קערות אמייל רפואיות ישנות, לעטוף דגלים ומפות קרטוגרפיות בחבישות גזה – להפוך סמלים כואבים לשפה חזותית של טיפול ותיקון.
בהזמנתה של האוצרת ד”ר איילת כרמי ממוזיאון האדם בגליל שבמרכז יגאל אלון, יצאתי למסע ארוך סביב הכנרת, מסע בין שכבות ההיסטוריה של האזור ונופים פצועים.
רגע מכריע התרחש כשעמדתי מול פסלה של חנה אורלוף ״אם וילד״ (1952) בקיבוץ עין גב, לזכרה של חנה טוכמן-אדלרשטין, אם חלוצה אמיצה שנהרגה מפגזים סוריים ב-1948. דמות האם רבת-העוצמה עוררה בי מיד מחשבות על האימהות יוצאות הדופן הנמצאות בלב האבל הלאומי מאז תחילת המלחמה.
פניתי לחברתי ליאת פרידמן, שאיבדה את בנה סמ”ר שחר פרידמן שנפל בעזה, ויזמתי מפגש עמה ועם לילה עבאס, אמו של רס”ן ג’מאל עבאס שנהרג יחד עם שחר. במפגש מרגש שיתפתי אותן בחזוני לסרט על צער אימהי, פרידה ואובדן, והזמנתי אותן לעטוף את פסל הברונזה בגזה – מחווה שהפכה את דמות האם לסמל אוניברסלי של תקווה, חוסן, וקדושת החיים.
שם התערוכה, “ואולי”, לקוח משירה האיקוני של רחל המשוררת. הכמיהה, הספק והאי-ודאות העולים מן השיר ליוו אותי לאורך כל ימי המלחמה ומשקפים את המחיר האנושי הכבד שלה. השורה ״ואולי לא היו הדברים מעולם” מבטאת את המשאלה שמלווה אותי מאז השבעה באוקטובר: להתעורר מן הסיוט אל מציאות שבה אסונות המלחמה כלל לא התרחשו.
התערוכה ״ואולי״ מבקשת לרפא את הפצעים הלאומיים ולהפוך את מלאכת הריפוי, הטיפול והאמפתיה למעשה של תיקון ותקווה לימים טובים יותר.
קערות השבעה (2023–2024)
קערות ההשבעה היו הלחש השברירי הראשון לאחר השבעה באוקטובר. במשך שנה שלמה כתבתי את המספר 7.10.23 בדיו אדום-סנגווין על שלוש-עשרה קערות אמייל רפואיות. שכל מספר, שנכתב שוב ושוב ביד, מייצג קרבן אחד מן המלחמה המתמשכת, זיכרון קטן, השוכן בתוך כלי של טיפול וחמלה.
מזוודת פליט (2023)
המזוודת פליט, מלאה בחבישות גאזה, הוצגה לראשונה ביוני 2023 בגלריית Haus am Lützowplatz בברלין, לזכר משפחת פירסטנברג שנמלטו מן הנאצים. לאחר השבעה באוקטובר, היא הפכה לסמל למצוקתם של אלפי ישראלים עקורים מבתיהם.
סדרת הדגלים (2023–2025)
במהלך מחאת הרפורמה המשפטית הפך דגל ישראל לסמל עז שנישא בידי המונם ברחובות. בשנתיים שלאחר מכן נהפכו הדגלים לסייסמוגרף של המלחמה, בד חבול, חבוש, המקבל גוון אדום-סנגווין ותפור בחוטים צהובים. חבשתי את הדגל האחרון, הדגל הצהוב, בימים שבהם שבו החטופים האחרונים, חיים ומתים, למעט אחד שהיעדרותו צורף אף יותר.
בעין הסערה: מסע סביב הכנרת (2025), 12:44 דקות
הסרט מתרחש סביב הכנרת, נוף שבו שזורים חיים, טרנספורמציה וניסים מאז ימי קדם, וכיום גם חורבות ואתרי זיכרון. במרכזו שתי אימהות שכולות, אחת יהודייה ואחת דרוזית, עוטפות בגאזה את פסלה של חנה אורלוף ״אם וילד” (1952). בידיהן הופכת את דמות האם לסמל אוניברסלי של חוסן ואהבה ומעמיקה את המסר הטמון באנדרטה של אורלוף, מסר המעמיד את האימהות במרכז, ולא גבורה גברית.
ארץ מדממת (2024–2025)
המפה הזו ביקשה ריפוי מתחילת המלחמה, אבל לא יכולתי לגעת בה. רק שנה לאחר מכן התחלתי לעטוף אותה בשכבות של גאזה, לצבוע, למחוק, ולחבוש אותה שוב ושוב. במשך חודשים תפרתי מאות חוטים צהובים מתחת ל״בשר החי״ של הנגב המערבי, וסימנתי251 נקודות צהובות על פני האדמה החרוכה של עזה.
In my new solo exhibition, “And Perhaps,” I present works I created between 2023–2025 in the aftermath of the October 7 War. These works reflect the personal and national journey I went through as I confronted trauma, grief, and the delicate process of healing.
After the war broke out, I found myself struggling with the deep wounds it left on Israeli society. When I eventually found the courage to drive to my studio, I started to write the date 7.10.23 in sanguine-red ink on vintage enamel medical bowls, I wrapped national flags and cartographic maps in gauze, turning painful symbols into a visual language of care and repair.
Invited by Dr. Ayelet Carmi, curator of the Man in the Galilee Museum at the Yigal Allon Centre, I embarked on a long journey around the Sea of Galilee where I encountered many landscapes marked by history and loss.
A pivotal moment occurred when I stood before Hanna Orloff’s sculpture Mother and Child (1952) at Kibbutz Ein Gev, in memory of Chana Tuchman Edlerstein, a courageous mother and pioneer killed by Syrians shells in 1948. The sculpture’s powerful portrayal of motherhood immediately reminded me of the extraordinary mothers who have been at the heart of national grief since the beginning of the war.
I reached out to my friend Liat Friedman, whose son Staff Sergeant Shahar Friedman was killed in Gaza, and initiated a meeting with her and Layla Abbas, mother of Major Jamal Abbas who was killed together with Shahar.
In an emotional encounter, I shared with them my vision for a film about maternal sorrow, parting, and loss, inviting them to wrap the bronze sculpture in gauze, a gesture that transformed the maternal figure into a universal symbol of strength and resilience, and motherhood as a primal force that symbolizes the sanctity of life.
The title “And Perhaps” comes from Rachel the Poet’s iconic song Ve’ulai whose longing, doubt and uncertainty resonated deeply with the days of war and their profound human cost.
The line “And perhaps these things never were” expresses my enduring wish since October 7: to awaken from the nightmare into a reality where the disasters of war never took place.
The show “And Perhaps” embodies the tending of national wounds, making healing, care-work, and empathy both an act of tikkun (repair) and a hope for better days to com
ד״ר דוד שפרבר, חדשות עֵרָב רַב, על תערוכתה של אריאן ליטמן ״ואולי״
בגלריה אגריפס 12 > לכתבה המלאה