27.10.2016 – 21.11.2016
בגלריה ״אגריפס 12״ בירושלים, נפתחת תערוכה חדשה של שרה נינה מרידור, בהשתתפות אמנית הקול ויקטוריה חנה, שכתבה יצירה במיוחד לתערוכה. צילום הדיוקנאות הראשוניים נעשה על ידי דורון אדר.
״מעשה-צעצועים״ במקרא הוא מעשה אמנות לצורכי פולחן. בספר דברי הימים, מכונה כך יצירתו של שלמה המלך את פסלי הכרובים בקודש הקודשים: ״וַיַּעַשׂ בְּבֵית-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים כְּרוּבִים שְׁנַיִם מַעֲשֵׂה צַעֲצֻעִים״. בתערוכה החדשה של שרה נינה מרידור, היצירות הן צעצועים עכשוויים, איקונות יהודיות שנוצרות בטכנולוגיית הזמן הזה.
התערוכה עצמה היא הזמנה לפולחן. היא מפתה את הצופה ללהט דתי, אך גם נמנעת מחשיפת פני האל. צלם אלוהים, גוף האדם, מופשט מצורתו ונעשה חומר גלם לאיקונה יהודית. הדיוקנאות הקליידוסקופיים הם מנדלות ורישומים קליגרפיים, שנוצרים מחלקי פנים, אברי גוף ומלבושים. שרה נינה מרידור, בשמלת כלה, שמלת דם או שמלת אזוב, נעה בין טוהר לטומאה, בין מופשט לקונקרטי ובין קדושה למאגיה שחורה. היא מחזירה לדיוקן האמנותי ייעוד פולחני נשכח, ומזמינה את הצופים להתבונן אל מעבר לחוויה האסתטית, להשתמש ביצירותיה כאמצעי לשינוי תודעתי.
אורן פרי-הר
15.9.2016 – 9.10.2016
סינסתזיה (synesthesia) היא תופעה של עירוב קוגניטיבי בין חושים שונים; זהו מצב שבו תגובה של חוש אחד מעוררת מוכנית תגובה של חוש אחר. חוש הראייה, למשל, עשוי להפעיל את חוש השמע או הריח, כך שישנם כאלה ששומעים צבעים או רואים צלילים. וסילי קנדינסקי בחיבוריו הרבים הטיב לתאר את תופעת הסינסתזיה: ״כשנותנים לעין לשוטט על פני פלטה צבעונית – נוצרת תוצאה כפולה. מצד אחד, מתקבל רושם פיזי טהור […] העין מתחממת או נרגעת ומתקררת. אך התחושות הפיזיות ברות חלוף, הן נותרות על פני השטח ולא מותירות אפקט תודעתי מתמשך. ולמרות שהשפעת הצבע נשכחת ברגע שמוסט המבט, הרושם השטחי שמותירה צבעוניות מגוונת עשוי להוות יריית פתיחה לשרשרת של תגובות חושיות עוקבות.״ (מתוך: על הרוחני באמנות, 1911).
התערוכה ״סינסתזיה ירושלמית״ מהווה נקודת מפגש בין ציוריה של אליזבטה זיידנר ומיצב הסאונד של מקס אפשטיין, שנוצר במיוחד עבור חלל הגלריה כעבודה תלוית-אתר. המיצב המשתרע לאורך החלון מורכב מכדים קראמיים. הכדים פונים החוצה ומשמשים כקולטני צלילים: החלק הצר מופנה אל עבר הרחוב ומתפקד כמגבר בעוד שהחלק הרחב והצבוע, קולט ומוליך את צלילי הרחוב הסואן פנימה. באותו החלל, הקירות מאכלסים את ציוריה של זיידנר – רשמים צבעוניים ועזים מאפיזודות לקוחות ממרחבים ציבוריים בירושלים, ובעיקר ממתחם התחנה המרכזית, מהעיר העתיקה ומשוק מחנה יהודה. בפינות החדר מוצבות קעריות – מעין ׳תקליטים׳ או ׳רפלקטורים׳ בשפתו של אפשטיין, אשר נועדו לרכך את פינות החדר וכך ללכוד את קול סאון הרחוב בתוך חלל הגלריה. מקרוב ניתן להבחין בציורים קטנים שחרותים על גבי הקעריות – רישומים זעירים של סצנות מחיי היום-יום.
כל עבודה של זיידנר מצוירת במפתח צבעוני אחר אותו אפשר לדמות למפתח מוזיקלי שמכתיב את הריתמוס והמנגינה של הציור. עבודותיה נעשו באמצעות צבעי אקריליק וטושים אקריליים, כך שהטכניקה המהירה והמידית הולמת את מהותן – סקיצות צבעוניות של הסביבה הירושלמית העירונית. עבודה אחת, למשל, מתארת רגע אפלולי שנצרב בתודעת האמנית בעת שיטוטיה ברחובות הצרים והמסתוריים של העיר העתיקה. זהו ציור בגוונים חומים כהים, ובו שלוש דמויות יושבות ומעשנות נרגילה. מטיבי-הקשב מוזמנים להטות אוזן ולדמיין צלילים נמוכים של בס או של צ׳לו בוקעים מתוך הציור.
עבודה אחרת, אשר צוירה במפתח צבעוני ירקרק, מתארת סיטואציה של התקהלות ובה אנשים (וכלב) יושבים בצפיפות, כמעט אחד על גבי השני, וכמו מחכים לגאולה שתגיע מהשער הלבן משמאל. לא ניתן להבחין בפרטים של הדמויות, אך אפשר בהחלט לחוש בגודש, בצפיפות, וכמעט לשמוע (ולהריח) את הציפייה לאוטובוס בתחנה המרכזית. עבודה נוספת, צבעונית ואקספרסיבית, בגוונים זוהרים של כתום, ורוד וירוק מתארת רגע שבו נדמה כי דמות מוארכת, כמעט מופשטת, מעיפה כדורים קטנים באוויר בעוד שמתחתיה דמות נוספת מנסה לתפוס אותם. אפיזודה ארעית משוק מחנה יהודה מיתרגמת כאן לרגע פנטסטי שלוקח את הצופים אל מחוזות ילדות אגדתיים. מוכר בשוק הופך לקוסם מסתורי שעולה מתוך עננה של צבעוניות מרהיבה ותנועה וירטואוזית. לכל רגע כזה – לכל ציור – יש את המנגינה שלו, אותה אפשר לראות ולשמוע. החוויה הצבעונית מתערבבת ברעשים ובצלילים הבוקעים מתוך קולטני הקול. ואילו כנגד רעש ההתקהלות האנושית שמשתקף בכמה ציורים של זיידנר ניצב הקול החרישי של הדמות הבודדת, שנחרתה בעדינות על פני קעריות החרס של אפשטיין.
מיצב הסאונד שמוצב על החלון מוליך את קולות הרחוב אל פנים החדר. כל כד/קולטן קול צבוע בחלקו הרחב בצבע שונה. על פי אפשטיין, כל כד צבוע בצבע של תדר הצליל אותו הוא מוליך. הצליל הפוקד את האוזן חודר לתודעה באופן בלתי אמצעי, מיידי, וכנגדו – אנחנו, הצופים והשומעים – מחוסרי הגנות ושליטה. למעשה, צלילים הם הדבר הראשון שהמוח קולט. פעולת הראייה, לעומת זאת, מחייבת מודעות אקטיבית – ביכולתנו לבחור במה להסתכל ומתי להסיט את המבט. מול חוש השמע אנו חסרי ישע; וכך, צלילי רחוב אגריפס חודרים אל תודעת המבקר, והופכים את חלל הגלריה לתיבת תהודה דינאמית. הצופים והמאזינים מוזמנים להתקרב ליצירות, להתבונן באופן הייחודי שבו פוסלו כל כד וכל קערית, להקשיב לאובייקטים ולתרגם את הצלילים לצבעים המתפרצים מתוך הציורים של זיידנר. יחדיו, אפשטיין וזיידנר יוצרים קומפוזיציה צבעונית, מודוס מוזיקלי אחד, הממזג בין החושים השונים ומסתחרר לכדי חוויה כוללת של המרחב הירושלמי הטעון, העשיר, הסואן והרב-גוני.
דינה יקרסון
16.8.2016 – 10.9.2016
התערוכה בטון מציגה את עבודותיה של רינה פלד, חברת גלריה אגריפס 12, הלקוחות בעיקר מתוך סדרת ציורים חדשה – נוף אורבאני. סדרה זו, תוצר של תהליך עבודה אינטנסיבי המתפרש על פני החודשים האחרונים, צוירה ברובה על גבי מצע של קרטון אריזה בגדלים שונים ומתארת מקטעי נוף עירוניים.
חמושה במצלמה, פלד משוטטת במסלולים הסמוכים לביתה ברחוב הנביאים במרכז העיר ירושלים ומתעדת את מה שרואות עיניה: בניינים הרוסים למחצה, שלדי בתים שטרם צופו באבן הירושלמית, כבלים חשופים, חול, חצץ ובטון. כל אלו מוצאים את דרכם לסטודיו, תוך שהם עוברים עיבוד פנימי והופכים לרשמים תודעתיים של מציאות אורבאנית דחוסה. שיירי הפסולת והבנייה של העיר – המגרש הביתי והמידי של פלד – משמשים כנקודת מוצא לעיסוק פואטי. זו איננה הפעם הראשונה שפלד עוסקת בנושא של נוף. אך אם בעבר הנופים בציוריה שימשו כמקום מפלט – פנטזיה מרוחקת ונוסטלגית, אשר באמצעותם ניתן היה להפליג אל מעבר למציאות היומיומית של המרחב הארצישראלי, בסדרה הנוכחית היא מתעקשת להישאר במציאות הירושלמית הקונקרטית. ניתן לראות בסדרה זו המשך לתערוכת היחיד הקודמת שלה – חפירות, אשר עסקה גם כן באתרי בניה והרס. אולם בניגוד לסדרה ההיא, בה הופנה מבט רפלקסיבי אל עבר מחוזות הילדות, התערוכה בטון משירה מבט מפוכח אל עבר ה׳כאן ועכשיו׳.
כאן שולטת אווירה כאוטית של הרס, בנייה, אבק, וריח של בטון חשוף. בחוויית ההתבוננות בתערוכה, הצופה מוזמן להקשיב לרעש הבנייה העולה מן היצירות, ובה בעת לצלול לתוך מרחבי תודעתה של האמנית.
16.06.16 – 11.07.16
במוקד התערוכה: ״אביר, גבירה, דרקון״, ניצבים שלושה ציורים מונומנטאליים. אלו, מכניסים את הצופה לזירה המעוררת שאלות על טבע האדם, על קונפליקטים רגשיים ועל ההיסטוריה של הציור. בשניים מהם מציג האמן את עצמו ואת אשתו כדמויות איקוניות המייצגות חיבור אבסורדי בין השפעות רנסאנסיות לבין קולנוע עתידני ופופולרי. הדמויות "מרחפות" במרכז מעוין גדול הנתלה על זווית. דיוקן הגבר ודיוקן האישה הופכים לייצוגים סימבוליים של ״טבע דומם״ המכיל בתוכו את המתח הפנימי של החי המשתנה, הרוגש, המאמין שעודנו חי, אך קפא כדי להיכנס לעולם הנצח של הציור.
גם בתערוכה זו, ממשיך ליאוניד זייגר, בדרכו שלו, לבחון סוגיות מהותיות הנוגעות למקומם של הצייר והציור באמנות העכשווית. בין נקודת ההתחלה לנקודת הסיום, כל ציור הוא תהליך של פרימה, פירוק, הרכבה, חיפוש והיסוס. הפעם בחר זייגר לגעת בשאלות פנים-ציוריות עקרוניות המתמודדות עם גוף ופורטרט, ובמובן מסוים מחזיר את הדיון בגוף אל הגבול הדק המפריד בין מודרניזם לפוסט-מודרניזם. כל אחד מהציורים בתערוכה הוא אובייקט דחוס ומרוכז המבטא, באמצעות צבע וצורה, זיכרון פרטי או רגע חולף.
הפעם, יותר מבעבר, זייגר מאמץ טקטיקות ציוריות שהיו מקובלות בימי הביניים וברנסאנס המוקדם, כאשר ייחסו ממשות למושגים מופשטים. המציאות המקומית בתוכה הוא חי ויוצר, הופכת בציוריו לעולם פרטי עם מיתולוגיה אישית שאין לה אחיזה ממשית במציאות. מתחת לפני השטח, מסגירים הציורים גדולי הממדים שרידים של תהליך ארוך ומפותל של חיפוש, שיש בו במידה רבה גם משחק וקריצת עין.
מוות, אהבה, יצרים או כוחות אוניברסאליים מצליחים להתרחק מפרשנות גבוהה ולהיוותר בתחומי הפנים והחוץ המיידיים, היומיומיים. דרך הנגיעה בפנטסטי, מתבטלות המחיצות בין הרציונאלי לאמוציונאלי, בין אלימות, דקדנט ויופי.
מתוך טקסט התערוכה שכתבה טלי בן נון
7.5.16-4.6.16
האמנים המשתתפים: דורון אדר, מקס אפשטיין, ליאורה וייז, עודד זידל, ליאוניד זייגר, גבי יאיר, רינה פלד, נדיה עדינה רוז.
הגלריה החדשה סדנאות האמנים טדי שמחה לארח את חברי גלריית אגריפס 12. התערוכה נוף מנטלי היא אחת מצמד התערוכות המתקיימות במקביל בשני חללים ומסכמות את הפעילות השנתית של חברי הגלריה. התערוכה בגלריה החדשה מתמקדת במושג ״נוף מנטלי״ המתייחס לזיכרון של נוף כפי שהוא נחקק בתודעה – אידיאה של מרחב שאינה בהכרח הולמת את סממניו הקונקרטיים. זוהי תופעה שבה דימוי של נוף גיאוגרפי הופך למטאפיזי, סובייקטיבי ומדומיין. האמנים המשתתפים בתערוכה עוסקים באופן ישיר ועקיף בייצוגים שונים של נוף ומרחב. חלקם מתמקדים בנופים מהטבע או במרחבים העירוניים והתעשייתיים של ירושלים, בעוד שאחרים בוחנים סיפורים מיתולוגיים מהמקרא או מהפולקלור היהודי.
העבודות של עודד זידל, רינה פלד, דורון אדר, גבי יאיר ונדיה-עדינה רוז עוסקות בנוף באופן ישיר. עודד זידל מציג חלק מסדרתו פנורמות שנולדה מתוך התבוננות באזורי תעשייה שונים בירושלים. רינה פלד מציגה מספר עבודות מתוך הסדרה נוף אורבני ודורון אדר מציג צילומים מסדרה הקרויה נוף בהפרעה. בכל העבודות הללו ניכר המעבר בין תיעוד קונקרטי של נוף אל עבר מרחב תודעתי פנימי, רגשי וסובייקטיבי. נדיה-עדינה רוז יוצרת מיצבים מאובייקטים עשויים מבד המסמנים מקטעים שונים של נופים בטבע. ליאוניד זייגר מציג עבודת ציור גדולת-ממדים (הרי ירושלים) שבאמצעותה הוא בוחן את מושג הנוף דרך חקירת גוף אישה. לעומתם, ליאורה וייז ומקס אפשטיין מציעים פרשנויות חדשות לסיפורים מהמקרא ומהפולקלור היהודי. וייז יוצרת פסל בדמות תמר המקראית ואילו אפשטיין מציג את עבודתו: גולם ירושלמי / ציתות, עבודה השואבת השראה מהאגדה העתיקה של הגולם מפראג. מרבית העבודות המוצגות בתערוכה נוצרו במיוחד עבור חלל הגלריה בטדי וברובן הנוף הירושלמי נוכח-נפקד. נוכחות המרחב הגיאו-פוליטי הטעון, ההיסטורי והמיתי שבו יוצרים וחיים רוב חברי הגלריה, עוברת כזרם תת-קרקעי ולעתים בלתי-מודע בין העבודות.
הגלריה החדשה – סדנאות האמנים טדי היא מרכז עירוני של המחלקה לאמנות פלסטית של עיריית ירושלים, הפועל קרוב לעשרים שנה במטרה לקדם את תחום האמנות החזותית בירושלים ולעודד אמנים צעירים ומבטיחים להישאר בעיר וליצור בה. המתחם, הממוקם בחלל פנימי תחת הטריבונות באצטדיון הכדורגל הירושלמי ע״ש טדי, כולל 19 חללי עבודה העומדים לרשות אמנים ירושלמים מובילים בארץ ובעולם. במקום פועלת גלריה מקצועית המציגה תערוכות מתחלפות של אמנות עכשווית.
גלריה אגריפס 12 הינה גלריה שיתופית שפועלת משנת 2004 במרכז ירושלים ללא מטרות רווח. הגלריה הוקמה במטרה להציג את העבודות של חבריה, לייצר שיתופי פעולה עם מוסדות תרבות ואמנות שונים ולתת במה לאמנים אורחים. כיום, היא מונה 14 חברים שיוצרים במדיומים שונים, כגון: ציור, צילום, פיסול, מיצב, וידיאו, אדריכלות, שירה ועוד.
9.4.16 – 7.5.16
התערוכה ״ורחוק מפנינים״ של רות שרייבר בוחנת את האומץ והאוטונומיה של דמויות נשיות בתנ״ך ובטקסטים יהודיים אחרים.
שרייבר פיסלה צעיר שאוחז בידיו ספר עם ציטוטים, שנושא את הכותרת ״אל תיטוש תורת אמך״. בסדרה של צילומים, מאירה שרייבר את דמויותיהן של שרה, תמר, יעל, רצפה, ציפורה, רחב, ורות.
עיבוד ענק של ״בריאת האדם״ של מיכאלנג׳לו תלוי על הקיר, אבל בעיבוד של שרייבר, האל הוא אישה, תוך התמקדות בשכינה, המהות הנשית של האל. התערוכה של שרייבר כוללת גם אנימציה בוידאו-ארט תחת הכותרת ״600,000״, שעוסקת ביציאת מצרים, וכן וילון ענק (3X4 מטר) של פרחי משי בשם ״גן עדן מקדם״.
12.3.16 – 4.4.16
בין מלחמת ששת הימים ליום כיפור נפצע גבי יאיר בתאונת אימונים, תוך כדי הטלת רימון שריסק חלק מאצבעות יד ימינו. אלו אותן שנים בהן העמידה האמנות הישראלית בסימני שאלה את הגבולות, הגוף והזיכרון. רישומיו הדיגיטליים של יאיר המוצגים כאן בתערוכה ״דוקרב״, באים אמנם עשרות שנים אחר התאונה, אך עדין מכילים בתוכם את שאלת הגבריות, הסבך, הגריד, המחיקה והטשטוש. בנוסף, מעביר יאיר בהדפסי הרישום הדיגיטלי את מאבקו הפנימי באמצעות מתח בין אקספרסיביות ועידון, הומור, ניסוי ותעייה.
זו תערוכת היחיד הרביעית של גבי יאיר, אחרי יותר מעשר שנים שבהן עסק בפעילות אמנותית רחבה והציג בעשרות תערוכות קבוצתיות, אייר ספרי שירה, היה חבר בקבוצות אמנים שונות ועוד. התערוכה מבקשת לבחון את יצירתו של יאיר ברוח הזמן העכשווית הישראלית: הטראומה והחרדה היום יומיים, החיכוך בין האוכלוסיות השונות והזיכרון הנוסטלגי של ישראל בשנות השבעים. זוהי ישראל הצינית והארעית. האינטואיטיבית והלירית בו בזמן. בתערוכה עשרות הדפסים של רישומים דיגיטליים ועיצוב חלל ייחודי ומקורי הבונה מקום וזירת התרחשות. החלל בתערוכה מדמה חלל טוטליטרי עטוף בפרופגנדה המנסה להיות הרואית, לאומית וציונית, אך בד בבד חושפת את השברים והכאב העולים מתוך התת-מודע.
11.2.16 – 5.3.16
Acqua Bella
באוסף יצירותיה החדש, בתיה רוזנק מביאה בפנינו אומנות שמצויה בסוד הדממה. דממה של פינוי חלל להתרחשות, הכמעט נעדרת כל שליטה, ללא כוחניות וללא כיוון. אין בעבודותיה אנרכיה אלא כבוד לחכמת החומר וליצירתיותו האין סופית. בעבודותיה של בתיה רוזנק נדרש להעיז להקשיב ולאפשר קשב מול החומר בשפע תצורותיו העצמיים.
עבודותיה החדשות של בתיה רוזנק מפנות חלל לחומרי הבריאה תוך התפעמות מתוצרי הטבע ומתוך תחושת מחויבות לאותנטיות של החומר (במקרה זה: המים).
סדרת עבודותיה של בתיה רוזנק מעידה על יכולתה לפנות את החלל מעצמה, ולאפשר למים, שהם מקור הבריאה, לשחק לפניה במגוון תהליכים.
המים זורמים, נובעים, מפקים, מבעבעים, ממלאים, מצטברים, נוטפים, משפריצים, נקווים, נוזלים, מתפשטים, שוטפים, שופעים ולבסוף מתאדים, ומשאירים עקבות וסימנים. היופי הזה הונצח באוסף ניסיונות על מצעים שונים, כמו אוסף אבנים שיצרה הבריאה בווריאציות שונות.
זוהי אומנות של חלל פנוי; כבוד ל״רשימוּ״ הנשאר בעולם, וסקרנות מול תהליכי הבריאה האלוהיים הנמצאים לפנינו על משטח העבודה.
המדרש מספר שפילוסוף אחד שאל את רבן גמליאל: ״אמר לו: צייר גדול הוא אלהיכם, אלא שמצא סממנים טובים שסייעו אותו, אמר לו: ומה הם?[…] אמר לו: תוהו ובוהו וחושך,ומים וחושך ותהומות״. אכן, המים הוא חלק מיסודות הבריאה ואני ניסיתי לעמוד על הפלא של ״יהי רקיע בתוך המים ויהיה מבדיל בין מים למים״ (בראשית).
אבינועם רוזנק
2.1.16 – 5.2.16
תערוכת היחיד של אלחנדרה אוקרט בחללי הגלריה של אגריפס 12 כוללת יצירות מהשנה החולפת, כססמוגרפ אישי עכשווי המבטא את הלך רוחה של האמנית. המושג ארטאה מציין דף תיקוני טעויות הנלווה לספר שבו התגלו טעויות כתיב ותחביר לאחר הדפסתו. העבודות בתערוכה הם כתיקונים, המבקשים לענות על שאלות של שליטה ואקראיות שבחיים ובחומר בבחירה אישית ותיקון. זאת גם באמצעות עבודתה בחומר, שליטתה בציור מחד ושחירורו מאידך. אוקרט ממשיכה לאתגר את מצע נייר הפרגמנט הנענה לצבעי המים ולדיו היפני ומתקמר בהתאם. בתערוכה זו אוקרט שואבת מגיבורי ילדותה כטרזן ומתרבות המזרח הרחוק ובפרט מדמות הדרקון שהוא בבחינת מסמן של כוח, תנועה ותנופה חיובית.
