אהרון קריצר | ואקח מאבני המקום, מסע צילומים ברבדי ירושלים
אהרון קריצר | ואקח מאבני המקום, מסע צילומים ברבדי ירושלים
אוצרים: ירון קופרשטוק ובלהה קריצר-אריכא
פתיחה: 18.11.2024 | נעילה: 27.12.2024
ואקח מאבני המקום
הצלם אהרון קריצר, אותו אני מכיר מילדות כאהרל'ה, חדור שליחות. הוא החליט להוציא את הצילומים שלו מהגלריה והוא מבקש מאתנו ללכת אתו, לעקוב אחריו, להיכנס למנהרות, לזחול במחילות, להתאמץ, להשתתף במסע האישי שלו ולחוות חוויה.
הבחירה להוציא את הצילומים מהגלריה אינה בגלל שהצילומים שלו לא טובים מספיק בגלריה. יעידו על כך גלריות רבות, בארץ ובעולם, בהן הם הוצגו. אהרל'ה מרגיש צורך לשחרר את הצילומים מחלל הגלריה המאופק, לנתק אותם ממשען הקיר הלבן, לחלץ אותם ממסגרות מלבניות ולחבר אותם לעולם.
בתערוכה זו אהרל'ה צועד עוד צעד אחד קדימה. אם עד היום הצילומים המשוחררים נשלחו אל העולם כשגרירים של רעיון, הוצבו בפינות חשוכות, נתלו מתנופפים ברוח, נכרכו בתכריכים סביב גזעי עצים, הם תמיד שמרו על משקלם הסגולי הנפרד מהעולם והמשיכו להתקיים בריבועי צילום.
הפעם, במסירות נפש של נביא, אהרל'ה מחליט לרקוע את הצילומים שלו בתוך החומר, באבן. בניסיונות חוזרים ונשנים, כשהוא משכלל כל פעם את הטכניקה הוא לא מסתפק בלעטוף את אבני המקום בצילומים שלו. הוא הופך את אבני המקום לצילומים שלו.
הוא כופר במפגש בין הצילום והאבן. הוא מחפש את המקום בו הם הופכים לאחד.
קודם הוא לוקח מהצילום את הפורמט הריבועי, כופר במישור הצילום ומבטל את הדו ממדיות שלו ואז הוא מעלים את החומריות של הצילום והופך אותו כמו אור המוקרן באבן.
אז הוא קורא תגר על מעמדו של הצילום האחד, היחיד, וכמו הפכו הצילומים ממש לאבנים בעולם הוא מפזר אותם בשדה, מסכל אותם ועורם מהם גל, או בונה מהם טרסה.
מאתנו הוא מבקש להפסיק להיות צופים. הוא מזמין אותנו לגעת, להרים, להרגיש את המשקל, ללטף, להרגיש את הצורה, להביט מכל הכיוונים, לעקוב אחר האיכויות של האבן הטבעית כמו של הצילום שהפך לאבן.
אהרל'ה מבקש מאיתנו להפוך יחד אתו לנוודים, בלשים חוקרים של העולם אליו הוא יצא במסע רוחני.
וכשהוא יוצא לעולם הוא פוגש שותף קרוב ואינטימי את האלוהים. אלוהים נוכח באופן מלא בחייו. הוא לו חברותא, בר פלוגתא, בן זוג, מאהב, מחנך, מקור השראה. אהרל'ה לא מהסס לבנות ולהגדיר אותו שוב ושוב מחדש, הוא עושה בו כשלו, כחומר ביד היוצר.
כשאהרל'ה אוסף מאבני המקום, עיניו אמנם נעוצות בקרקע אבל ליבו בשמים.
הוא מזמין אותנו לטעום מקצת מההוויה הזו. כל אחד כמה שיצליח.
ירון קופרשטוק
'And I took of the stones of that place'
The photographer Aharon Krizar, whom I’ve known since childhood as “Ahrale,” is infused with a sense of mission. He has decided to remove his photographs from the gallery, and asks us to walk with him, to follow him, to enter the tunnels, to crawl into grottos, to exert ourselves, to take part in his personal journey, and to have an experience.
The choice of taking the photographs out of the gallery is not because his pictures are not good enough for the gallery. The many galleries where they have been exhibited, in Israel and around the world, testify on their behalf. Ahrale feels the need to release his photographs from the gallery’s restrained space, to cut them off from the support of the white wall, to extricate them from their rectangular frames and to connect them to the world.
In this exhibit, Ahrale takes a further step. If to this day the freed photographs have been sent out into the world as the emissaries of an idea, propped up in dark corners, hung flapping in the wind, wrapped like shrouds around tree trunks, they have always maintained their specific mass, separate from the world, and continued to exist in rectangular photographic format.
This time, with the dedication of a prophet, Ahrale has decided to embed his photographs into the material, into stone. In ongoing and repeated attempts, each time improving the technique, he does not stop at enwrapping “the stones of this place” in his photographs. Rather, he transforms the stones of this place into his photographs.
He denies the encounter between the photograph and the stone. He seeks out the place where they become one.
First, he takes the four-cornered format away from the photograph, denying the photographic plane and cancelling its two-dimensionality, and then he makes the photograph’s material nature vanish, and renders it as light projected onto the stone.
Then he challenges the status of the one-and-only photograph, and, as if the photographs have literally turned into stones in the world, he scatters them across the field, collects them and gathers them into a pile, or uses them to construct a terrace.
He asks of us to cease being spectators. He invites us to touch, to lift, to sense the weight, to stroke, to feel the shape, to look in all the directions, to trace the characteristics of the natural stone as well as of the photograph that has turned to stone.
Ahrale asks of us, like him, to become nomads, detectives, explorers of the world where he set out on his spiritual journey.
As Ahrale sets out into the world, he encounters a close, intimate partner – God. God is fully present in his life. He is his study partner, his adversary in debate, his partner, lover, teacher, source of inspiration. Ahrale does not hesitate to build and define God again and again; he makes God as his own, or as we say of God in the Yom Kippur prayer: “clay in the hands of the potter.”
Yaron Kuperstock
ראיון עם אהרון (אהרל'ה) קריצר לקראת תערוכתו "ואקח מאבני המקום"
מראיינת: בלהה קריצר-אריכא
כותרת התערוכה מעלה מחשבה על שילוב של ניגודים. תנועה של איסוף אבנים ודמויים לעומת חיבור למקום, לאדמה. ספר בבקשה את הסיפור של התערוכה שלך.
שלוש העבודות בתערוכה מספרות את מסע המפגש שלי עם ירושלים בשלוש השנים האחרונות, מאז שהגעתי לעיר. יצאתי למסע צילומים בירושלים – בתוך טכסים דתיים, בתוך הטבע העירוני וזה שסביב לו, בתוך האורבניות והאנשים, בתוך אמנות המחול שאני אוהב לצלם בה, בתוך העיר העתיקה והעיר הבנויה מסביב, בתוך השכבות הגלויות והסמויות שבה.
ואז הגיע השביעי באוקטובר. וחטפתי בום כמו כולנו. ובהתחלה העשייה הצילומית שלי השתתקה. כמעט ולא צילמתי. וחשתי שמה שהיה לא יכול להימשך. גם אצלי, ובכול מיני רמות.
בעקבות האסון הרגשתי שהצגת הצילומים בדרך הדו-ממדית הסטנדרטית לא מייצגת את המורכבות שבתוכה אנחנו מצויים. חיפשתי דרכים לדעת ולהביע את כאב ההתפרקות, את סכנת הפירוד ואת הפוטנציאלים הגלומים בשכבות העיר המיוחדת הזו בה אני חי.
בשלב הראשון הדפסתי צילומים שצילמתי בירושלים וקרעתי אותם, כסמל לאבלות. מהקרעים יצרתי פסלים קולאז'יים תלת ממדיים, אבל משהו לא עבד לי. לא היתה בזה מספיק נוכחות. באחד מהטיולים בעיר אספתי שבר אבן מבית קברות יהודי עתיק במורדות הר ציון. כשהגעתי לסטודיו שלי חיפשתי דרך לחבר אותו עם צילום. כלומר לחבר בין נייר מלבני לאבן מחוספסת ורבת פנים. לאחר ניסיונות רבים הצלחתי לאחד את הניגודים האלה על ידי שימוש בנייר, שנעשה בעבודת יד, מעץ תות. זהו נייר רך, גמיש ואף שקוף קצת, שיש לו ״מה להגיד״, והוא משפיע על הדימוי.
חיבור של דימוי לאבן הוא מרכז התערוכה שלך. ספר איך ליקטת את החומרים.
בשלב הראשון יצאתי לשוטט. חיפוש האבנים והחרסים חיבר אותי למרחבים שונים ותקופות שונות של העיר. ליקטתי אבנים, חרסים ורעפים עתיקים. הפכתי לצייד (בצילום) ולמלקט (חרסים ואבנים) גם יחד. ובסטודיו חיפשתי והתנסיתי בחיבורים. איך אני הופך את הצילום לתלת מימד, איך לחבר בין אבן, אדמה, עץ – הוא הנייר, והדימוי המצולם.
מה שעוד מרגש עבורי הוא שהמסעות וההתנסויות יצרו בי השתנות רוחנית. תוך כדי המגע עם האבן, החרס, הנייר והדימוי הצילומי עלו בי הקשרים למסורות יהודיות עתיקות עם קישורים למיסטיקה היהודית במיוחד.
בכול דימוי שחובר לאבן יש סיפור שנובע מהמקום והסיטואציה שבו הוא צולם: אירוע דתי מרגש שהייתי בתוכו, מגע עם הטבע, יצירת מחול שצילמתי, צילומי ירושלים עתיקים שמצאתי בספרים ועוד. המסע היצירתי הזה שינה אותי ואני מזמין אתכם להיות שותפים לתהליך. להתבונן בכל דימוי ולחקור אותו על הפרד"ס החבוי בו (פשט, רמז, דרש וסוד).
שמות העבודות שבחרת מדגישים זיקות לזמנים עתיקים ואילו הצילומים כשלעצמם הם מהעכשיו של ירושלים, ספר על כל אחת משלוש עבודות המוצגות בגלריה.
יש בתערוכה תנועה פנימית שנוצרת על ידי טלטול אבנים והעתקה שלהם למקום אחר, כך שהן מייצגות יציבות אבל גם תלישות, בניה וגם פירוק. באבן אפשר לבנות, ובאבן אפשר לסקול.
בתהליך איסוף האבנים אני מסמן משמעות וקדושה למה שרגלינו בדרך כלל דורכות עליו בלא תשומת לב. וכשאני שם על האבן דימוי שצילמתי, אני יוצר חיבור שיש בו גם אסתטיקה וגם משמעות חדשה. במושגים קבליים אפשר לקרוא לזה ״ייחוד״.
את האבנים והחרסים לא עיבדתי ולא חתכתי. השתמשתי בהם כמו שמצאתי אותן. כמו המזבח שעליו נאמר ״לא תניף עליו ברזל״ רציתי לשמור על הקדושה שבהם ועל האותנטיות של קיומם. שלא יפגמו על ידי.
ביצירה׳ ׳שדה׳ – אני יוצר מרחב רב-הוויות ורב-פנים של ההוויה הירושלמית על המורכבות וההשתנות שבה. כשהגענו לירושלים הבנו שנינו שהעיר מורכבת מ׳היכלות, היכלות׳. תאי חיים ותרבות ודתות ומסורות ואמונות ומאבקים שהם כאִיים הצפים במנותק זה מזה בתוך המרחב שקרוי ירושלים.
כאן ב'שדה' אני מביא זער פה וזער שם מתוך אותם 'היכלות של ירושלים' שצילמתי. יש כאן קריאה להשתהות במורכבות. יש כאן קריאה לגעת ולחוש. להרים אבן ולהרגיש את היותה, את עברה ואת ההווה החדש שיצרתי בתוכה. יש כאן חיבורים ויש כאן ניתוקים. יש כאן קיבעונות ויש כאן השתנויות. ומתוך מודעות לכך שאחרים רואים וחשים אחרת – אני קורא למבקרים בתערוכה ליצור בתוך ה'שדה' את חיבוריהם הם ואת השינויים שהם חשים צורך להם בתוך המרחב הזה, המרחב שאני מביא ואחראי לפרטים המוצגים בו.
השדה הוא מקום של חיבור לטבע ולחיים, הוא מקום של עבודה ויצירה, הוא שייך לכולנו ולאף אחד בו זמנית, הוא מקום של כינוס ויכול להיות גם מקום של התפרקות ואסון. בתלמוד ובמדרש יצחק אבינו יוצא לשוח בשדה ומתפלל בו את תפילת המנחה הראשונה. גם השדה שלי הוא שיחה, הוא סוג של תפילה, של הזדמנות למגע עם 'היכלות ירושלים'.
בעבודה ׳גל׳ חיברתי לאבנים והחרסים צילומים של חלקי גוף (יד, רגל, ראש). לא החלטתי מראש מה אני עושה אלא הדברים נוצרו והתגלו בתוכי תוך כדי תנועה ויצירה. כשקיבצתי אותם למערום עלה בי המושג הקבלי ״אדם קדמון״, כדמות מיתית המכילה את הכול, את כולנו. הרגשתי שאני מעמיד את הכוליות האנושית בירושלים ומתחבר להסטוריות המגוונות שמסופרות בירושלים. הגל מייצג תנועה של כינוס האנושיות המשותפת שבנו, אבל גם את סכנת הפיזור לפרודות.
כך גם בעבודה ׳נער.ה׳ בה צילומים של ילדים וילדות, בני כל מיני דתות ותרבויות בירושלים חוברים לחרסים עתיקים, כדמות רבת פנים המצויה בחיבור אחד גדול. עבורי הדבר קשור לדמות המיסטית מטטרון, שאחד הכינויים שלה הוא "נער".
אני רוצה להצביע על נקודה כואבת; בשלוש השנים שאני חי בירושלים ומצלם בה גיליתי לתדהמתי כמה מועטים החיבורים והמגעים שלי ושלנו עם האנשים מהצד הפלסטיני-מוסלמי של העיר. גיליתי בכמה נתק אנחנו כאן. זה כואב ולצערי גם בא לידי ביטוי בכמות הצילומים המועטה שאינה פרופורציונאלית לחלקם בהוויה הירושלמית.
למה חשוב לך המגע בין אנשים לאבנים?
העיסוק באומנות הוא חלק מההוויה שלי כאדם ומרכיב בהתפתחות הנפשית והרוחנית שלי בעולם. אני חש ויודע שלזמֶן את הדברים לאנשים אחרים זה חלק מהתפקיד שלי כאן. דרך היצירות אני מזמין את הצופה לחוות חוויה משמעותית. ההזמנה שלי לבאים לתערוכה היא לפתוח את הלב, להשתהות, להרים ולגעת בדימויים, וגם להזיזם בתוך ה'שדה'. ותקוותי היא שתיקחו משהו ממה שאתם חווים וחשים כאן בתערוכה כפתח להסתכלות מחודשת על מורכבות עולמכם, על המשותף והשונה בינינו, ועל עשייתכם בעולם.
ועוד משפט אחרון; תודתנו לחברתנו סאלי גוטסמן על התמיכה בתערוכה.
