ב-2004 נמצאו כ-200 מכתבים וגלויות עטופים ביריעת בד, בסל התפירה של אחת מדודותיה של רותי שרייבר שהלכה לעולמה. המכתבים בכתב-יד, בגרמנית ובאידיש (וגלויה אחת בצרפתית), נשלחו על ידי סבה וסבתה לשלושת ילדיהם אותם הצליחו למלט מהתופת של המלחמה והשואה.

שלושת הילדים המבוגרים יותר (ביניהם, נתן, אביה המנוח של רותי) הגיעו לאנגליה ב״קינדר-טרנספורט״ ערב מלחמת העולם השנייה ושתי הילדות הצעירות שנשארו ביבשת מצאו בסופו של דבר מקלט בשוויץ. המכתב הראשון נשלח ב-16.1.1939, והאחרון – ב-24.8.1942, יומיים לפני שהסב – שמואל מרל – נשלח ממחנה המעבר דראנסי בפאריז, לאושוויץ. סבה וסבתה של רותי – מינה ושמואל – לא נשארו בחיים. מינה, שסבלה ממחלת לב, לא עמדה בתלאות הנדודים והלכה לעולמה במאי 1941, ושמואל – נספה בתאי הגזים באושוויץ-בירקנאו ב-28.8.1942, אולם כל חמשת ילדיהם – שרדו. רותי הפכה את חלל הגלריה למעין אתר זיכרון/הנצחה למשפחתה. אלמנטים רבים – הן המיצבים עצמם, והן התוויות לצידן, כמו: ׳שולחן ערוך׳, ׳נגד עין הרע׳, הטלית המייצגת את דמות הסב ב’דיוקן סבא שמואל’, התכריכים העוטפים שרידי עצמות עשויות חרס ב׳עצמות סבתא׳ – כל אלה מעניקים לחלל אווירה מיוחדת במינה, כמעט פולחנית, הטעונה משמעות יהודית-דתית עמוקה.כפי שניתן לצפות, תופסים המכתבים, שבזכותם החל הפרויקט האמנותי של רותי לקרום עור וגידים, מקום מרכזי בתערוכה. אלו שימשו כחומר גלם.

לאחד המיצבים המרשימים בה: עשרות מסיכות שחורות, הנראות במבט ראשון כמו מסיכות מוות. להכנת המסיכות השתמשה רותי בצילומים של המכתבים, (הפעם – באותיות לבנות על רקע שחור), שהודבקו על תבניות של יציקות גבס, אותן עיצבה על פניהם של בנה ובתה. המסה הכמותית הגדולה של המסיכות, צבען השחור, ההבדלים הדקים בין מסיכה אחת לשנייה המזמינים התבוננות ממושכת – כל אלו מעניקים למיצב עוצמה נדירה. המכתבים ו/או המסיכות, מופיעים גם ביצירות רבות אחרות, כמו: ׳שולחן ערוך׳, הדפסי רשת הנראים כמו קולאז'ים שבהם משולבים מכתבים, וכן עבודת סאונד שבה מוקראים חלק מהם. מיצב אחר המושך תשומת לב רבה הוא פסל המתנשא לגובה של כ-2 מטר, תחת הכותרת – ׳דיוקן סבא שמואל׳: טלית (קשיחה) עשויה מסיבי זכוכית ובד כותנה צבוע ומצופה שרף, מונחת על ‘שלד’ של רשת ברזל, ללא ראש, ללא פנים – מסמנת העדר, אין.

לנה זידל, רינה פלד