15.9.2016 – 9.10.2016

סינסתזיה (synesthesia) היא תופעה של עירוב קוגניטיבי בין חושים שונים; זהו מצב שבו תגובה של חוש אחד מעוררת מוכנית תגובה של חוש אחר. חוש הראייה, למשל, עשוי להפעיל את חוש השמע או הריח, כך שישנם כאלה ששומעים צבעים או רואים צלילים. וסילי קנדינסקי בחיבוריו הרבים הטיב לתאר את תופעת הסינסתזיה: ״כשנותנים לעין לשוטט על פני פלטה צבעונית – נוצרת תוצאה כפולה. מצד אחד, מתקבל רושם פיזי טהור […] העין מתחממת או נרגעת ומתקררת. אך התחושות הפיזיות ברות חלוף, הן נותרות על פני השטח ולא מותירות אפקט תודעתי מתמשך. ולמרות שהשפעת הצבע נשכחת ברגע שמוסט המבט, הרושם השטחי שמותירה צבעוניות מגוונת עשוי להוות יריית פתיחה לשרשרת של תגובות חושיות עוקבות.״ (מתוך: על הרוחני באמנות, 1911).

התערוכה ״סינסתזיה ירושלמית״ מהווה נקודת מפגש בין ציוריה של אליזבטה זיידנר ומיצב הסאונד של מקס אפשטיין, שנוצר במיוחד עבור חלל הגלריה כעבודה תלוית-אתר. המיצב המשתרע לאורך החלון מורכב מכדים קראמיים. הכדים פונים החוצה ומשמשים כקולטני צלילים: החלק הצר מופנה אל עבר הרחוב ומתפקד כמגבר בעוד שהחלק הרחב והצבוע, קולט ומוליך את צלילי הרחוב הסואן פנימה. באותו החלל, הקירות מאכלסים את ציוריה של זיידנר – רשמים צבעוניים ועזים מאפיזודות לקוחות ממרחבים ציבוריים בירושלים, ובעיקר ממתחם התחנה המרכזית, מהעיר העתיקה ומשוק מחנה יהודה. בפינות החדר מוצבות קעריות – מעין ׳תקליטים׳ או ׳רפלקטורים׳ בשפתו של אפשטיין, אשר נועדו לרכך את פינות החדר וכך ללכוד את קול סאון הרחוב בתוך חלל הגלריה. מקרוב ניתן להבחין בציורים קטנים שחרותים על גבי הקעריות – רישומים זעירים של סצנות מחיי היום-יום.

כל עבודה של זיידנר מצוירת במפתח צבעוני אחר אותו אפשר לדמות למפתח מוזיקלי שמכתיב את הריתמוס והמנגינה של הציור. עבודותיה נעשו באמצעות צבעי אקריליק וטושים אקריליים, כך שהטכניקה המהירה והמידית הולמת את מהותן – סקיצות צבעוניות של הסביבה הירושלמית העירונית. עבודה אחת, למשל, מתארת רגע אפלולי שנצרב בתודעת האמנית בעת שיטוטיה ברחובות הצרים והמסתוריים של העיר העתיקה. זהו ציור בגוונים חומים כהים, ובו שלוש דמויות יושבות ומעשנות נרגילה. מטיבי-הקשב מוזמנים להטות אוזן ולדמיין צלילים נמוכים של בס או של צ׳לו בוקעים מתוך הציור.

עבודה אחרת, אשר צוירה במפתח צבעוני ירקרק, מתארת סיטואציה של התקהלות ובה אנשים (וכלב) יושבים בצפיפות, כמעט אחד על גבי השני, וכמו מחכים לגאולה שתגיע מהשער הלבן משמאל. לא ניתן להבחין בפרטים של הדמויות, אך אפשר בהחלט לחוש בגודש, בצפיפות, וכמעט לשמוע (ולהריח) את הציפייה לאוטובוס בתחנה המרכזית. עבודה נוספת, צבעונית ואקספרסיבית, בגוונים זוהרים של כתום, ורוד וירוק מתארת רגע שבו נדמה כי דמות מוארכת, כמעט מופשטת, מעיפה כדורים קטנים באוויר בעוד שמתחתיה דמות נוספת מנסה לתפוס אותם. אפיזודה ארעית משוק מחנה יהודה מיתרגמת כאן לרגע פנטסטי שלוקח את הצופים אל מחוזות ילדות אגדתיים. מוכר בשוק הופך לקוסם מסתורי שעולה מתוך עננה של צבעוניות מרהיבה ותנועה וירטואוזית. לכל רגע כזה – לכל ציור – יש את המנגינה שלו, אותה אפשר לראות ולשמוע. החוויה הצבעונית מתערבבת ברעשים ובצלילים הבוקעים מתוך קולטני הקול. ואילו כנגד רעש ההתקהלות האנושית שמשתקף בכמה ציורים של זיידנר ניצב הקול החרישי של הדמות הבודדת, שנחרתה בעדינות על פני קעריות החרס של אפשטיין.

מיצב הסאונד שמוצב על החלון מוליך את קולות הרחוב אל פנים החדר. כל כד/קולטן קול צבוע בחלקו הרחב בצבע שונה. על פי אפשטיין, כל כד צבוע בצבע של תדר הצליל אותו הוא מוליך. הצליל הפוקד את האוזן חודר לתודעה באופן בלתי אמצעי, מיידי, וכנגדו – אנחנו, הצופים והשומעים – מחוסרי הגנות ושליטה. למעשה, צלילים הם הדבר הראשון שהמוח קולט. פעולת הראייה, לעומת זאת, מחייבת מודעות אקטיבית – ביכולתנו לבחור במה להסתכל ומתי להסיט את המבט. מול חוש השמע אנו חסרי ישע; וכך, צלילי רחוב אגריפס חודרים אל תודעת המבקר, והופכים את חלל הגלריה לתיבת תהודה דינאמית. הצופים והמאזינים מוזמנים להתקרב ליצירות, להתבונן באופן הייחודי שבו פוסלו כל כד וכל קערית, להקשיב לאובייקטים ולתרגם את הצלילים לצבעים המתפרצים מתוך הציורים של זיידנר. יחדיו, אפשטיין וזיידנר יוצרים קומפוזיציה צבעונית, מודוס מוזיקלי אחד, הממזג בין החושים השונים ומסתחרר לכדי חוויה כוללת של המרחב הירושלמי הטעון, העשיר, הסואן והרב-גוני.

                                                                                                                                      דינה יקרסון