בתיה רוזנק מחוברת אל המקורות. בפגישה שלנו למחרת יום כיפור היא שפעה תובנות, הגיגים והקשרים בנושא בריאת האדם, בריאת העולם, לידה ומוות. כל אלה השתלבו בשיחה על תהליך היצירה שלה כשהם מקרינים משמעות ותובנות לאירועים ממשיים שקרו במשפחה הקרובה בעת האחרונה.

״לא קמתי בוקר אחד עם רצון או חשק לצייר רחם, היה זה תהליך מקרי שהוליד צורה שבדיעבד ולאור נסיבות אישיות נראתה לי כמו רחם״. אומרת רוזנק ומוסיפה על תודעה שהגיעה למקום הנכון ועל דחף ליצור עוד ועוד עבודות רחם.

אל הנזילות, הכתמים, המקריות וחוסר התערבות לכאורה, תהליך שמאפיין את עבודתה של רוזנק ועמדתה כיוצרת לאורך שנים, מתווספת הפעם מגמה מודעת של יצירת מקום מוגדר. שמן ביתי שזורם על הנייר יוצר קו מתאר מעגלי. צבע שחור אקרילי מדולל או אבקה מעורבת במים מתפשטים לכתם אורגני שלם וברור על רקע המצע עצמו או לעיתים על רקע מופשט קיים מעבודה קודמת. התוצאה מאזכרת דימויים מהטבע כמו במבט על אמבות דרך מיקרוסקופ או לחילופין על גלקסיות רחוקות. עם חומרים וניסיונות חדשים היא מוסיפה לדימוי הרחמי כתמים ונזילות דמויי עוברים ותאי זרע כהמשך לתהליך הבריאה.

בתערוכה הנוכחית רוזנק מתחברת אל העובר שהייתה. היא חוזרת בצורה מטאפורית לרחם אמה, ״מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני״, לנקודת ההתחלה הבטוחה, למסע ההיווצרות הניסית של בריאה, צמיחה ולידה. זהו עוגן סימבולי וממשי עבורה כיוצרת וכאדם, המקום ממנו היא ניזונה ואוגרת כוחות לממש עצמה כאמנית מחדשת, כאם מכילה ותומכת, וכבת מתפייסת.

שם התערוכה רחימו מתקשר לשמה של אמה של בתיה: רוחמה. לביטויים כמו ״הרחמן והרחום״, ״אללה ירחמו״ ו״דחילו ורחימו״ ונמצא בשירו של אברהם שלונסקי: ולילה אחר, שיר שמפליא להתאים לדימויים ולהקשרי התובנות שבתשתית התערוכה.