לנה זידל ״הומאז׳״

– מגהץ הברזל הממוסמר של מאן ריי הופך למגהץ חשמלי מודרני על שולחנה של האמנית הישנה בסטודיו על רקע זאבים כחולים המרחפים מעל כיפת הסלע ודג ענק השוחה אל הסטודיו מבעד לחלון במחווה עשירה ורבת נמענים: מאן ריי, אלברטו סאביניו, ג׳ורג׳ו דה קיריקו וסדרות ציורי הזאבים והדגים של זידל (בציור ׳המתנה של מאן רי׳׳).

השאלות שמעלה זידל וטכניקת הרישום: 
״כיצד מתחברות יצירות המופת והרעיונות הגדולים של העבר ליצירה שלי בסטודיו, המתרחשת ברגע זה? מהותו של דיאלוג אינה משתנה: הדיאלוג התרבותי-אמנותי-קונספטואלי, בכל תרבות ובכל הזמנים, אינו מסתיים לעולם עם מות האמן וממשיך להדהד בכל יצירות האמנות הבאות״. 
אמני העבר, נהגו להשתמש ברישומי פסטל כסקיצה לציור ״האמיתי״ (בדרך כלל ציור שמן), בפורמט קטן. דוגמה בולטת לשימוש ברישום בגירי פסטל הם ציוריו של האמן הצרפתי אדגר דֵגָה. נדיר לפגוש אמנים עכשוויים שיוצרים רישומים עם גירי פסטל יבש בפורמטים גדולים כמו אלה שבהם משתמשת זידל. הקִוְקוּו על הדף, בדומה לכתיבה, הוא מדיום אינטימי, המייצר התכתבות מורכבת עם האובייקטים המצוירים: במקום מילים, ישנם קווים משתנים, חיים. רישום נראה כמו משפט ללא נקודה בעיצומה של שיחה. הוא תהליך, דבר שלנצח מעניק אשלייה של לא-סופי, לא גמור, מפני שגם אם הפרטים בתוכו מעובדים עד הסוף ושלמים, כמו בציוריה של זידל, תמיד ניתן לראות את הנייר הנושם דרך הקִוְקוּו, (בניגוד לציור שמן למשל, שאוטם את משטחי הציור). צבעי הפסטל עשויים שעווה, שָׂרַף (׳גומי ערבי ), פחם וגי ר- חומרים טבעיים שמקורם באדמה, המעניקים לרישומים אפקט של טבעיות וחוֹם.