לנה זידל, ״הומאז׳״

אוצרת: בת-שבע דורי-קרלייה

פתיחה: 16.6.2020  | נעילה: 18.7.2020

״הומאז׳״

במחוות מרובדות ומתוחכמות, העשויות מרישומי ענק צבעוניים בגירי פסטל יבש על נייר, שצוירו בין השנים 2019-2017, בודקת לנה זידל את הרלבנטיות של אמני עבר דגולים ויצירותיהם ליצירתה היום: ז׳ואן מירו, אנטוני גאודי, מרסל ינקו, טריסטאן צארה ומאן ריי וכן איזכורים לאמנים נוספים, החבויים בציורים. היא מתכתבת עם האמנים ועם הזרמים האמנותיים אליהם השתייכו: סוריאליזם, דאדא, מודרניסטה (מודרניזם קטלאני) ועוד…
אך לא מדובר רק באמני עבר: שתי עבודות מתוך השש, ׳אשת האמן (פז תלפיות)׳ ו׳אשת האמן 2 (אמנות המיזוג)׳ הן מחוות עצמיות, לא אפולוגטיות, המתכתבות עם עבודות מוקדמות יותר של זידל ומוסיפות להן רבדים חדשים (ואף מילה על האירוניה והלגלוג על ייצוג האישה הקלאסי הטמונים בבחירה ב-׳אשת האמן׳ ככותרת לשני הפורטרטים העצמיים של זידל, יוצרת עצמאית שהיא גם אשת האמן עודד זידל). בכל ששת העבודות נמצאים זאבים אפורים – מחווה לסדרות ציורי הזאבים של האמנית. הזאבים, אותם היא מציירת קרוב לשני עשורים, מייצגים כח טבע פראי, משוחרר, קמאי ויצרי, העומד לרשות האמנית, מגן עליה ומשרת אותה.
האם אפשרי לנהל דיאלוג חי עם אמני עבר מתים? ציוריה של זידל מוכיחים שאפשר גם אפשר, שכן לא מדובר במחוות הערצה בנאליות, ציטוטים או אקט של התבטלות בפניהם. האמנים ויצירותיהם משמשים כפלטת צבעים נוספת, מעשירה, בארכיון האסוציאציות והאהבות של האמנית. ההתכתבות העדכנית שלה עם אמני העבר מֵחַיָּה אותם, מספקת לזידל ריענון של מבטה עליהם ומרעננת את מבטו של הצופה על האמנים.


׳פֶמִינָה לוּדֶנְס׳ (
Femina ludens) –
גרסת המאה ה-21
זידל ניגשת אל הדיאלוג ללא מורא, חמושה בידע תרבותי-אמנותי רחב, הומור עצמי, משחקיות ו… ׳אַרְט סֵלְפִי׳*. היא מפרקת ומחברת דברים משדות שונים באופן סוריאליסטי ומקורי (חומרי עבודה וצבעים של האמנית עם תחנת דלק בתלפיות, ארכיטקטורה נאו-גותית עם ארט סלפי בזווית מוטה, פיסול סוריאליסטי מופשט עם ציור של זאב, מסיכת טריסטאן צארה דאדאיסטית עם נוף ירושלמי, העולם הגשמי עם העולם המטאפיסי ועוד…) ובכך קושרת את יצירות העבר (הן שלה והן של אמני העבר) להווה, דרך חפצים ומשחקי תפקידים. באופן זה, הופכות המחוות למקומיות ועכשוויות. לדוגמא:
– אַרְט סֵלְפִי זוגי של האמנית ובעלה, האמן עודד זידל, על רקע פסלו הסוריאליסטי המופשט של מִירוֹ, ׳זוג אוהבים משחקים בפרחי שקד׳, שבו מחזיק עודד ענף ממשי של פרחי שקד (בציור ׳מחווה לז׳ואן מירו׳)
– סלפי שלה ושל בעלה, האמן עודד זידל (משפחה בשר ודם) בתוך קתדרלת ׳סגרדה פמיליה׳ (המשפחה הקדושה) של גאודי, עם יונים על ראשיהם (בציור ׳מחווה לאנטוני גאודי׳) 
– האמנית הישנה בסטודיו הירושלמי שלה אוחזת במסיכת טריסטאן צארה של מרסל ינקו ומשחזרת את תצלומו הסוריאליסטי של מאן ריי, ׳שחור ולבן׳ (1926), במחווה רבת נמענים: צארה, ינקו, ריי, המוזה הַיְּשֵׁנָה של ברנקוזי וציורי הזאבים שלה (בציור ׳חלום על מרסל ינקו׳). 

– מגהץ הברזל הממוסמר של מאן ריי הופך למגהץ חשמלי מודרני על שולחנה של האמנית הישנה בסטודיו על רקע זאבים כחולים המרחפים מעל כיפת הסלע ודג ענק השוחה אל הסטודיו מבעד לחלון במחווה עשירה ורבת נמענים: מאן ריי, אלברטו סאביניו, ג׳ורג׳ו דה קיריקו וסדרות ציורי הזאבים והדגים של זידל (בציור ׳המתנה של מאן רי׳׳).

 

השאלות שמעלה זידל וטכניקת הרישום: 
״כיצד מתחברות יצירות המופת והרעיונות הגדולים של העבר ליצירה שלי בסטודיו, המתרחשת ברגע זה? מהותו של דיאלוג אינה משתנה: הדיאלוג התרבותי-אמנותי-קונספטואלי, בכל תרבות ובכל הזמנים, אינו מסתיים לעולם עם מות האמן וממשיך להדהד בכל יצירות האמנות הבאות״. 
אמני העבר, נהגו להשתמש ברישומי פסטל כסקיצה לציור ״האמיתי״ (בדרך כלל ציור שמן), בפורמט קטן. דוגמה בולטת לשימוש ברישום בגירי פסטל הם ציוריו של האמן הצרפתי אדגר דֵגָה. נדיר לפגוש אמנים עכשוויים שיוצרים רישומים עם גירי פסטל יבש בפורמטים גדולים כמו אלה שבהם משתמשת זידל. הקִוְקוּו על הדף, בדומה לכתיבה, הוא מדיום אינטימי, המייצר התכתבות מורכבת עם האובייקטים המצוירים: במקום מילים, ישנם קווים משתנים, חיים. רישום נראה כמו משפט ללא נקודה בעיצומה של שיחה. הוא תהליך, דבר שלנצח מעניק אשלייה של לא-סופי, לא גמור, מפני שגם אם הפרטים בתוכו מעובדים עד הסוף ושלמים, כמו בציוריה של זידל, תמיד ניתן לראות את הנייר הנושם דרך הקִוְקוּו, (בניגוד לציור שמן למשל, שאוטם את משטחי הציור). צבעי הפסטל עשויים שעווה, שָׂרַף (׳גומי ערבי ), פחם וגי ר- חומרים טבעיים שמקורם באדמה, המעניקים לרישומים אפקט של טבעיות וחוֹם. 

 
לנה זידל היא ׳פֶמִינָה לוּדֶנְס׳ (מלטינית: האישה הַמְּשַׂחֶקֶת), בפרפראזה על ה-׳הוֹמוֹ-לוּדֶנְס׳- ׳האדם הַמְּשַׂחֵק׳ – מונח שטבע ההיסטוריון וחוקר התרבות יוהאן הוּיְזִינְגָה בספרו ׳האדם המשחק׳ (1966)**, העוסק בחקר תופעת הַמִּשְׂחָק בחברה האנושית. הויזינגה טוען כי המשחק קרוב ברוחו אל האמנות ואל הדת ומהווה מֵעֵין יציאה מן העולם הממשי. יציאה זו מן העולם הרגיל אינה גורעת מרצינותו של המשחק. נהפוך הוא: היא הופכת את המשחק לאחת הפעילויות הנעלות ביותר של האדם כיוצר הַתַּרְבּוּת. זידל- בדומה לאמני האוונגרד הדאדאיסטים והסוריאליסטים איתם היא מתכתבת- משתעשעת ומשחקת עם חומרי מציאות ודמיון, מרכיבה עולם דימויים סוריאליסטי (מצרפתית: ´מעל המציאות´) מנותק מהקשרו הרגיל ומשוחרר ממגבלות ההגיון של העולם הממשי ובכך מזמינה את הצופה לחצות את הגבולות המחשבתיים שלו ולהרחיבם. 

להמשך קריאה

בת-שבע דורי-קרלייה