מזל כרמון ״תופרת פעימות לב״

שרידי נייר אחוזים בתפרי חוטים, או אחוזים זה בזה כמעין שלד שמתגלה תחת המעטפת. בראשית הפעולה היה הנייר משטח הפעולה והתשתית לתכים השונים שנתפרו עליו, ישרים, מתעקלים, מעוגלים ומסתחררים סביב עצמם. המחט עלתה וירדה לקול מכונת התפירה העובדת, בהשאירה נתיב מחורר המסמן בחוטים שלד, עורקים ונימים לקראת תהליך ההמסה והתכת המרכיבים אלה באלה כמעין נסיון התמרה אלכימי שבו במות מה שהיה, יקרום עור וגידים ויוולד דבר מה חדש שתופח בו רוח.

בטכניקה הייחודית שפיתחה כרמון היא יוצרת דימויים אל-ביתיים, הנראים כרקמות אורגניות שכמו נמצאות בתחומי הביניים בין החי למת, המוכר והזר, הנשי והגברי, המושך והדוחה, המדומה והממשי. החומרים איתם כרמון עובדת הם זמינים ו״נחותים״, לרוב נייר פרגמנט, אך גם נייר מגבת, נייר טואלט ותחבושות היגייניות, חומרים אותם היא צובעת, תופרת, מכבסת, שורפת, לשה ונותנת איכות חדשה וצורה לחומר המתפרק.

אצל כרמון, תהליך החקירה האמנותית, כמו התהליך שעוברים החומרים, אינו מסתיים אלא נמשך גם מעבר לנקודת הזמן שבה העבודות מוצגות. העבודות ממשיכות לעבור תהליכי השתנות ובלייה שבה האקראיות והחד-פעמיות של הפרטים הבודדים מהדהדת זיכרון ״שכן, גם לנשגב אין אובייקט״ כותבת ז׳וליה קריסטבה ״…צרור של מובנים, של צבעים, של מילים ושל ליטופים, נגיעות קלות, ניחוחות, אנחות ומקצבים, כל אלה צצים ועוטפים אותי, לוקחים אותי וסוחפים אותי אל מעבר לדברים שאני רואה, שאני שומעת או שאני חושבת. ה״אובייקט״ הנשגב נגוז בהתרגשויותיו של זיכרון ללא תחתית. מתחנה לתחנה, מזכר לזכר, מאהבה לאהבה, הזיכרון הוא זה שמעביר אובייקט זה אל נקודת האור של הסינוור, שבה אני הולכת לאיבוד כדי להיות. מיד משאני מבחינה בו וקוראת לו בשם, הנשגב מעורר – הוא תמיד כבר עורר – מפל של תפיסות ושל מילים, המרחיבות את הזיכרון אל האינסוף.״

פרקטיקות מלאכות היד של כרמון כמו תפירה, סריגה ורקמה מעלות היבטים נוספים שכבר גלומים בהן וגלומה בהן גם התפיסה הרווחות ביחס שהן מעוררות, והן ממשיכות דרך של אמניות פמיניסטיות כמו לנורה טאווני (Lenore Tawney), שילה היקס (Sheila Hicks), אווה הסה (Eva Hesse), ג׳ודי שיקגו (Judy Chicago), פטסי נובל (Patsy Novell), מישל גרבנר (Michelle Grabner), אן וילסון (Anne Wilson), קריסטי וויטלוק (Kirsty Whitlock) ורבות אחרות שעבודתן מאתגרת את פרדיגמת המלאכות הנשיות כעודפות חושנית של עיטור וקישוט. אצל כרמון כמו אצל שותפותיה לדרך, היצירות הן אכן הצהרה ומפגן של עודפות עמלנית וחומרית, והן תובעות שוויון ערך. שילוב שיערה בעבודות, תפירה וחיבור של קרומי פלחים, איסוף וייבוש פרחים ערוך עם אובייקטים מעשה ידיה, כל אלה מטשטשים את הגבולות מתוך כוונת מכוונת.

 אורנה נוי לניר