רות שרייבר, ״תשעה קבין״

בתלמוד הבבלי חז״ל אומרים ש ״עֲשָׂרָה קַבִּין יֹפִי יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה יְרוּשָׁלַיִם וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ״. קַב הוא מידת נפח קדומה השקולה לנפח של בין 1.2 ל-2.39 ליטר. באמצעות מידת נפח זו, חז״ל מכמתים את יופייה של ירושלים ומציגים אותה כמי שלקחה את מירב יחידות-היופי העולמי ולשאר העולם הותירה פירורים. יש הטוענים כי דברים אלו נכתבו בימי מלוכתו של הורדוס, ימים בהם האמינו כי ירושלים הייתה מן הערים היפות ביותר באימפריה הרומית. בשפה העברית מוזכרת ירושלים לא פעם כבעלת חן ייחודי. במגילת ״איכה״ נאמר ״… יְרוּשָׁלַיִם הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי״. נעמי שמר כתבה את הביטוי הידוע ״ירוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב״ ויהודה הלוי כינה את ירושלים ״יפֵה נוֹף״ בעת שנכסף לעטרת העיר שלטעמו אבדה. אולם המסורת היהודית לא מסתפקת בפשט הפסוק של חז״ל. מסתמן שמשמעות המילה ״יֹפִי״ מורכבת יותר, ולמעשה כלל לא מעוגנת בחזותי. על פי היהדות, המשמעות נמצאת מעבר ליכולות התפיסה החושית וטמונה בתודעה האנושית, בתפיסה האינדיבידואלית. ואכן, יופי הוא מושג חמקמק שתיאורטיקנים ופילוסופים עוסקים בהגדרתו מאז ימי אפלטון.

לאור כל אלה עולות מתוך דברי חז״ל לא מעט תמיהות: מדוע בחרו לנסות ולכמת אוביקטיבית מושג סוביקטיבי ולא מדיד כמושג היופי? מה מסמלת המילה ״יֹפִי״ שעימה חז״ל מבדלים את ירושלים משכנותיה? והאם ניתן לאמוד או לייצג זאת במעשה האמנות העכשווי?

רות שרייבר, ילידת לונדון, חיה ויוצרת בירושלים זה כמעט 40 שנה. בתערוכה זו רות מציגה גוף יצירות מתקופות שונות המוצא את השראתו מהסביבה בה היא פועלת. היא אוספת, נוטלת, מסמנת ודוגמת מהצופן הגנטי של העיר ומהמארג האנושי הרבוד בה. עבודותיה בתערוכה הן ניסיונות חוזרים ושבים לפענח את כוונת חז"ל ואף להעניק לכך פרשנות מֽשלה. מאז שנותיה הראשונות בעיר, רות מייצרת מעיין סיפורים קצרים ורוקחת לקסיקון חזותי אישי, אורבני ברובו, באמצעות צילום, וידאו, פיסול, ציור ורקמה. במסעותיה תרה אחר האינטימי והבלתי צפוי. היא שואלת על מקומה בתוך אלו ועל תחושות השייכות והזרות המלוות אותה בתהליך.

על מדפי הכוך בכניסה לגלריה מוצבות עבודות ממגוון שנים וטכניקות, מזכרות שנוצרו בהמשך לליקוט הרעיוני והבלתי פוסק של רות בירושלים. בסדרת התצלומים, הרוב משנות ה-80, המוצגת בתערוכה לראשונה, מופיעים מעין סיפורים קצרים המתרחשים בעיר. כמה מהם מתקיימים בשני בתי יציקה – האחד של אלומיניום והשני של ברונזה בשם ״בית יציקת איתמר״ שהאמן הירושלמי המנוח ומכרהּ של רות, אהרון בצלאל, חלק בעלות עליו. התצלום ׳משרד׳ הוא מחווה עדינה לזכרו. יתר הצילומים הם תוצאה של שיטוטיה של רות בעיר העתיקה, במאפיית פיתות עיראקיות שהייתה ברחוב אוסישקין, בהר הבית ובמוזיאון ישראל בו היא מדריכה בהתנדבות מאז שנת 1996. בעבודת הוידאו 'פארק טדי' מ-2016, רות נתקלת בילדים המשתכשכים במזרקות המים בפארק טדי בְּלֵיל קיץ מהביל, פארק המתוייר בעיקר על ידי משפחות חרדיות וערביות. בפטיפון ישן ״מתנגן״ עץ ירושלמי רקום על מפית תחרה שהייתה שייכת לאמהּ של רות, וקופסאות קרטון משומשות עשויות קרמיקה פזורות סביב. בעמדת השקופיות ממוסגרות פיסות זיכרון זעירות, בחלקן מופיעה משפחתה של רות ובחלקן סצנות מסקרנות שנסיבותיהן כיום עוד עמומות.

מבקר האמנות גדעון עפרת טען שאין ערכו של מקום פיזי – אתר, מרחב, עיר – יכול להתקיים ללא ההילה המטאפיזית שלו, המשמעות המופשטת שאופפת אותו. יחד עם זאת, הוא ציין כי שני אלו לא באמת יכולים להתאחד זה עם זו במציאות הקיימת. הווה אומר, שירושלים של מעלה, תהא אשר תהא, נידונה למקומה הבלתי מושג לעד. בתערוכה, ירושלים משמשת לעתים כפלטפורמה, אמצעי להשגת תובנה עצמית חבויה שאינה קשורה ליופי או לניסיון להמחיש אותו פיזית. שהרי כיצד נמדד ערכה של ירושלים של מטה אם לא על ידי הכמיהה לזו של מעלה, כיצד מוענקת משמעות לתהליך היצירה הממשית אם לא על ידי המשיכה הבוערת אל הלא-מומשג, אל הבלתי נתפס.