עודד זידל, תמונות וזכרונות

התבוננות בציור היא גם הזמנה לדו-שיח. מתבוננים בו והוא מחזיר מבט, בתהליך גישוש הדדי של התוודעות וקשב, שיש ויוביל לניצניה של תחושת היכרות עמומה ושל הבנה.

בתערוכה הנוכחית של עודד זידל סצנת מבטים מרושתת מקיר לקיר: בין משפחה לחברים, מרקם משותף של נוכחות חברתית, שבמרכזה הצופה, המוזמן למעגל הקשרים האינטימי של הצייר.

הציורים מציפים תחושת שהייה במרחב מוכר: הורים וילדים אחוזים זה בזה, יד מונחת על כתף באירוע חגיגי, זרוע הורית חובקת ילד בבילוי משפחתי על שפת הים או על רקע מכונית בנוף הררי. ומאידך, סדרת פורטרטים: פני חבריו של הצייר, כסמלי דימוי של אמן, של אדם.

למרות ישירות הג'סטות הציוריות, יש בציורים גם נוכחות מדיומלית אחרת, צילומית, לכאורה מוכרת – מקומית ואוניברסאלית כאחד – נוכחות של זיכרונות. ואכן, זידל מצייר זיכרונות מתוך צילומים ישנים שהוא מחלץ מתוך אלבומי משפחה, זיכרונות של אהבה שמזינים את מעשה הציור שלו. בדומה למילותיו של אבות ישורון, גם עבור זידל זיכרונות הם בית. הוא פונה לזיכרונות האחוזים בצילומים משפחה ישנים ומצייר משפחתיות וקרבה. זהו מהלך בלתי שגרתי באופן שבו הוא נעשה. בעידן הדימוי המצולם, בפייסוש ובאינסטוש, כולם מצלמים, הכל, הרבה, בכל מקום ובכל זמן. הצילום הוא חזות הכל. הפרטי הוא הציבורי והתודעה כמעט שאינה יכולה להכיל את שטף הדימויים הבלתי פוסק שהפך לזרם תודעה מצולם כללי ואוניברסלי. בתוך השטף הזה מקיים זידל מהלך עצירה מתוכנן ומחושב, רגיש ועמוק, הפוך לצילומיות האופנתית.

באמצעות הצילומים נושאי המשמעות של אביו, אימו ואחיותיו הוא חוזר למקומות, לחוויות, לרגשות. להבדיל מכך, השימוש בפורטרטים האישיים של חבריו האמנים שגם בהם מתקיימת חגיגיות. בציורים אלה זידל מצטרף לאופנה העכשווית של המצולם תדיר, מתוך הסכמה מודעת ומושכלת, שולף בחירות אישיות של אנשים ורגעים משמעותיים ומצייר אותם כהוויה אנושית ייחודית וכמחווה חברית.

התחקות אחר האסוציאציה והסיבה לשימוש בדימוי הצילומי, מהווה מפתח עקרוני לפענוח העבודות. השימוש בתצלום כקב לציור עבור זידל היא היאחזות בהוויה אנושית ובזיכרון הנותר ממנה. הציורים של זידל הם הפחת חיים בזיכרונות, הנעשית בזהירות ובדיוק ומוחזקת כהתרגשות פנימית אל מול חיי העבר. אך זו מתאזנת אל מול ויטאליות מתפרצת בציורי החברים שזידל מצרף לזיכרונותיו, כאינטואיציה חדה הצופה פני עתיד. הרפתקה של ממש. הרפתקה חברתית, שמעניין לראות לאן תמשיך ותוביל את הפרק החדש בציור של זידל.