פתיחה: 30.7.2021 | נעילה: 30.10.2021
הפרויקט המשותף שנוצר בין הגלריה הירושלמית השיתופית ׳אגריפס 12׳ לבין ׳מוזיאון הצייר משה קסטל׳ המשקיף ממעלה אדומים על הבירה ממזרח, הניב דיאלוג חזותי עשיר ומרתק. הגלריה על שלל אמניה, בעלי תמות שונות, כל אחד בעל סגנון אישי וטכניקה אחרת יצרה שיח אסתטי המחדד את ההתבוננות עליהם עצמם וכן משקף את שפתו הייחודית של משה קסטל. כאוצרת המוזיאון, נחשפתי תוך כדי הפרויקט לסוגיה אילו מרכיבים ביצירתו של משה קסטל התגלו כרלבנטיים עבור אמנים אלו. הפרויקט מעמיק את ההיכרות עם אמני הגלריה הנטועים בשדה האמנות בארץ בכלל והירושלמי בפרט. מהלך זה הביא להתגבשות פרויקט יוצא דופן, בו קבוצת אמנים הטרוגנית עורכת דיאלוג עם אמן בודד, שזכה למעמד חשוב בהיסטוריוגרפיה של שדה האמנות הישראלי, משנות העשרים ועד לשנות השבעים של המאה הקודמת. בכך, אנו במוזיאון הצייר משה קסטל שמחים על ההזדמנות לתרום תרומה משותפת לשדה אמנות מקומי ותוסס זה. אנו מקווים לתרום להתחדשות ולריענון המבט, השיח והמחקר על משה קסטל ופעילותו האמנותית הענפה בזירה המקומית, היהודית והבינלאומית.
משה קסטל (1991-1907) נולד בירושלים למשפחה שעלתה לארץ לאחר גירוש ספרד. בנערותו למד בבצלאל (1925-1922) ובשנת 1927 הגשים את חלומו לנסוע לפריז, מרכז האמנות בעולם המערבי. קסטל חי ויצר בפריז ציורים נוסטלגיים מהווי חייו בבית יהודי ספרדי ושורשי בארץ, בשלהי התקופה העות׳מנית. לאחר שלש-עשרה שנים בהן הושפע מאמנות מערבית מודרנית וממסורת הציור של אסכולת פריז, נאלץ לברוח חזרה לישראל עם כניסתם של הגרמנים לפריז.
קסטל בחר לשבת בצפת ולצייר נופים שלה וסביבותיה, לתאר בתי כנסת מבפנים, בהשפעה בולטת של אסכולת פריז ומגמות ארכאיסטיות. לקראת סוף שנות הארבעים הוא מתאר סצנות מקראיות באופן נאיבי, עממי ומסוגנן בהשראת פול קליי ג'ואן מירו, בשילוב עם מקורות השראה מקומיים כמו ריצפת הפסיפס של בית הכנסת מבית אלפא. בפעם הראשונה בה הגיע לניו יורק, הוא שוהה בה כשנתיים במקום שבועיים (1952-53). בהשראתה, אמניה מאירופה ואסכולת ניו יורק הוא מפתח מודרניזם אישי ומופשט הבנוי מאותיות עבריות. עם חזרתו לצפת, הוא מתנסה בשימוש בחומרים ״לא מקובלים״ כבזלת, חול ואדמה ומפתח סדרה של תבליטי כתב יתדות. לאחריה תבוא סדרה של כתב עברי ולבסוף הוא משלבם עם דמויות למודרניזם עברי תבליטי וארכאי, העשוי מבזלת ופיגמנטים שזכו להכרה בינלאומית.
במונוגרפיה חדשה פרי עטו של האוצר, החוקר והאספן גדעון עפרת משה קסטל: לקראת אמנות ס״ט כותב המחבר על מאמץ עקבי של האמן להשריש את יצירתו מתוך מקורות מזרחיים שונים (אמנות מצרית, מיניאטורות פרסיות, ציור עממי צפתי מהמאה ה-19) ¹ ולחברם למסורות אירופאיות ספרדיות, צרפתיות ואיטלקיות גדולות לצד שאיבה בו זמנית ממקורות יהודיים עתיקים לצד אוונגרד מודרניסטי, דרך פריזמה אישית ובהמשך ישראלית ומוסדית.
1. גדעון עפרת, משה קסטל: לקראת אמנות ס״ט (הוצאת קרן לוין לאמנות ישראלית, 2019), ע״מ 15-9.
עודד זידל מציג בציוריו כלא מגידו את מתקן הכליאה לאסירים בטחוניים בצפון, עם פרשנות משלו לנושא, תוך הוספת הדגשים צבעוניים וצורניים, כמחווה לקסטל. התוספת הבולטת של זידל בשתי העבודות הן האותיות העבריות, העתיקות והמרובעות, המרחפות בשמים.
בעבודה הראשונה, כלא מגידו 1 (2019), האותיות הצהובות בכתב יד צבעוני וצפוף בולטות כמעט כמו ניאון על רקע השמיים הסגולים. אותיות עבריות זוהרות בצהוב ממלאות בצפיפות ומכבידות על שמי כלא מגידו שהפך הוא לסגול. בתצלום הדיגיטלי, המבט מן הצד הוא לעבר מגדל שמירה עליו מתנוסס דגל ישראל הבהיר בכחול ולבן, מוקף גדרות תיל של המחנה. רצף האותיות הצהוב בשמיים נקטע ליד מגדל השמירה, האותיות משיקות לו בעדינות פה ושם. האותיות עצמן, המצויות בערבוביה ׳הִיפֵּרגרפית׳ ¹, מספרות אולי סיפור שונה לחלוטין: עתיק, עברי, אולי אפילו מיסטי. המיקום של הכלא, באתר מגידו, מתחבר לחשיבות המקום באחרית הימים בנצרות. הבחירה בצבע הצהוב מעלה הקשרים שונים, המידי כמובן, הטלאי הצהוב, המשפיל והמבזה, המתחבר אף לרומן הפוליטי-ביקורתי ׳הזמן הצהוב׳ של דויד גרוסמן, דור שני. הצבע הסגול מזכיר מאפיין טיפוסי ליצירה המופשטת של משה קופפרמן, (ניצול שואה, חבר קיבוץ לוחמי הגטאות. כאמן שהתמקד בהפשטה לרוב נזהה ממד של מבניות וגרידים בציוריו, סקאלה אופיינית של אפורים וסגולים).
בעבודה השניה, כלא מגידו 2 (2019), המבט על הכלא הוא משער הכניסה הראשי, מעט ימינה מחזית הכלא, ולכביש הגישה. הפעם אותיות ורדרדות, בודדות, בולטות על רקע שמי התכלת, כאשר סך הגוונים חובר לשעת שחר לירית, פסטורלית או מתקתקה, המבשרת עתיד טוב, תחושת קלילות כביכול. אותיות ורדרדות בעברית עתיקה מעטרות את שמי התכלת החלקים מעל תצלום מעובד של כלא מגידו, ששלל דגלי המדינה מחדדים את יום העצמאות עם האירוניה הכפולה (בית סוהר בכלל שבתוכו אסירים פוליטיים, פלסטיניים, בפרט).
זידל יוצר כאן דיאלוג מתוחכם עם סגנון הבזלת המאוחר (השלישי) של קסטל ששילב תצלומים ורפרודוקציות בתוך המוטיבים האחרים שלו. אך בעוד שהניכוס של קסטל היה שורשי וציוני הדו-שיח של זידל ביקורתי ופוליטי. דגל ישראל בולט בשתי היצירות בסדרה והיא מחדדת אספקטים פוליטיים ביצירת משה קסטל ומיקום המוזיאון שבחר ומרחיבה את הלקסיקון של זידל עצמו ביצירה פחות טיפוסית שלו. התל של מגידו הוא מקום עלייה לרגל נוצרי בשל התפיסה שבואו השלישי של ישו תתרחש במקום ומלחמת גוג ומגוג באחרית הימים תתחיל משם, בשמה הלועזי ׳ארמגדון׳. ²
עודד זידל בילה כחייל בשרות מילואים שעות רבות על מגדלי השמירה בכלא מגידו שכנראה עוררו את ההשראה לעבודות הללו.
1. מונח שהמבקר הצרפתי מישל טאפייה טבע לאפיין את המכלול הטקסטואלי הלא קריא אך בעל מעמד אסתטי עצמאי והבעתי, מתוך: טאפייה, קסטל, 1968, ללא עימוד.
2. זידל שירת במילואים מספר פעמים במתקן והכיר את ההקשרים השונים שלו, היסטורית, תיאולוגית וכמובן פוליטית.
לנה זידל רשמה סדרה של אבנים מאגיות עשויות מבזלת כהה בפסטל יבש על גיליונות נייר גדולים. בעבודה אבן מאגית 1 מופיעה האמנית בדיוקן עצמי שבו היא חובקת לגופה אבן בזלת מכוסה אותיות תכולות עבריות המכסות את פני האבן. האמנית זידל יושבת בסטודיו שלה בלילה, ומחבקת סלע דמוי ביצה¹ עיניה עצומות וכל החדר מסביבה מלא מגדלי אבנים שעליהן אותיות דומות, המזכירים אבני דרך של עולים לרגל, של מסעות, מעין פסלים קדמוניים מבזלת. בפינת הסטודיו החשוך, כולו בכחול כהה, רובץ זאב המזוהה עם האמנית. הסימנים הללו מכסים את כל חלל החדר ושאר ערימות אבני בזלת, הקירות, הרצפה, החלונות שרק האלטר אגו שלה, הזאב, בפינה האחורית משמאל נותר עצמאי וללא סימני האותיות עליו. החדר חשוך ועיניה של האמנית עצומות למחצה.
אבן מאגית 2, נראה שאנחנו באותו חדר, הפעם באור יום, במרכזו ניצבת אבן בזלת גדולה, דמוית ביצה, אפורה ועליה חרוטת אותיות עבריות עתיקות ומודרניות בשחור. האמנית איננה בחדר ובמקומה ניצב במרכז הסטודיו סלע אפור גדול דמוי ביצה הממלא את כל חלל החדר הריק, עליו חרוטות אותיות עבריות, עתיקות וחדשות, באפור כהה-שחור.
כיפת הסלע ומעליה זאב מופיעה בדיפטיכון מעשה ידי האמנית התלוי על הקיר בסטודיו. מהחלון הקטן והצדדי, משמאל, מציץ סהר, סמל האסלאם. כיסא העבודה השחור של האמנית, ועליו טפטופים של צבע עומד לפני האבן, מימינו גלילי נייר ומשמאלו בדי ציור. החלל באור יום חושף את סודות הסטודיו של זידל.
בעבודה השלישית, אבן מאגית 3, אנו בתוך נוף לילי, מלא אבנים אדומות ועליהן חרוטות אותיות שחורות, מתכתב עם שילוב הצבעים האופייני של קסטל. בחזית הנוף, מקדימה, ניצב סלע הביצה, המופיע לאורך כל הטרילוגיה הנוכחית. קו אופק גבוה חושף עלטה שחורה וסמיכה שגם ברקע שלה אותן אותיות עבריות שחורות. החלל החשוך בסטודיו זוהר כולו מהצירוף הטיפוסי של קסטל, שחור ואדום. לצד אבן מרכזית דמוית-ביצה גדולה אדומה שעליה חרותה תערובת אותיות עבריות בשחור, סביבה פזורים עוד אבנים קטנות הממלאות את הרצפה.
זידל יוצרת בעבודה אינטנסיבית את סדרות המחוות לאמנים בשדה המקומי והבינלאומי בצבעי פסטל יבש. הכותרת חושפת את יסוד העיסוק של קסטל במאגיה וקבלה יהודית אך מעלה את ההשוואה המרכזית למאגיה האסתטית. מתוך החושך, הלא מודע, העשייה הטכנית והפיזית ועוד נוצרת מאגיה אמנותית שבמיטבה נראית כקסם. סדרה מיוחדת זאת כמחווה לקסטל, מתחברת למהלך בו עוסקת זידל בשנים האחרונות של יצירת מחוות לאמנים מקומיים ובינלאומיים. ²
1. מוטיב הביצה שמופיע מסמל בריאה, שלמות ומחזוריות. כפי שזיכך זאת כפסל, ברנקוזי. מוטיב אישי, הזאב, מסמל טיהור, שחרור ורצון להתחדשות, עבורה.
2. הזוג זידל ערך מחווה למרסל ינקו במוזיאון שלו בעין הוד (2019) ובפרויקט הנוכחי ישתתף במחווה הקבוצתית לקסטל.
דורון אדר מצלם נופים במדבר עם התאורה הנוקשה שלהם ומאיר את הדיאלוג בין חומרים לטקסטורות בסדרה חומר-אבן-אדמה שמציג בפרויקט הנוכחי. הסדרה מציגה נוף הבנוי מאובייקטים בטבע, בנוף, בעלי חומריות שונה אדמה, אבן, חול, סלע, ירוקת, מים ובאופן השונה בו כל אחד מהם מגיב לאור המדבר הקשה – והבוהק. החומר המוחשי המחוספס, החם, הרטוב, הדוקר והפוצע הופך בתהליך – הדיגיטלי של הצילום לדימוי וירטואלי, לא מוחשי בעליל.
בתהליך ההדפסה הדימוי חוזר והופך לחומר מוחשי. הנייר להדפסה, גודלה ואופן התצוגה שלה יקבעו מה תהיה תחושת הצופה.
הסדרה כוללת ארבע עבודות: בעבודה הראשונה בסדרה, חומר-אבן-אדמה 1 (2019), סלעים מכוסי ירוקת בערוץ נחל שעל שניים מהם בקדמת התמונה שני כתמים בהירים בוהקים במקום בו נחשף הסלע שמתחת למעטה הקטיפתי ובוטני. תחושות מתערבבות של קשה ורך, יבש ולח, מכוסה וחשוף, בקומפוזיציה ראשונה בסדרה. זוג סלעי גרניט בקדמת המכוסים פרוות ירוקת, חושפים בפסגתם את הורדרדות המגורענת של הסלע החשוף. במרכז קיים נרטיב של כיסוי וחשיפה. פלומת הירוקת היא ההפך מהנוקשות והקושי של צבר הסלעים על שפת המים.
ביצירה חומר-אבן-אדמה 2 (2019), נוף סלעים מלא עוצמה ממלא את העבודה השניה בסדרה שכולה אבנים מוצקות חומות, הממלאות את המסגרת מלמטה ועד למעלה חסרת האופק המקל. דרגות שונות של אור וצל, טקסטורות וצורות הן הדרמה האנאורגנית ועוצמתית. שני סלעים מעוגלים בקדמת התמונה, שקודם להן משטח מחוספס אופקי המתחבר למדרגה אופקית בעומק. אבני בזלת מכסות את כל הפורמט על ההתעגלות או חספוס והימצאותן במרחב שלא ברור כולו, מקוטע. במרכז היצירה זוג סלעים מעוגלים, אדמוניים, כהים, בוהקים בקדמת העבודה שמובילות אליהן סלע שטוח, אפרפר, צהבהב מחוספס ומצולק. קו האופק נמוך וקטוע. מחבר מחניק, המכריח אותנו להפנות את מבטנו מטה, לאדמה, לקרקע, לארץ, לכוח הכובד.
בעבודה השלישית, חומר-אבן-אדמה 3 (2019), מגדל אבנים קטן שנוצר משלושה אבנים בהירות הניצב בחדות על קרקע סלעית מחוספסת על הרקע האחורי המטושטש של כתמי צמחים ירוקים תחת מצוק הר מדברי. שילוב בין יובש בקדמת תמונה וברקע האחורי שבאגן העמק, ירקרקות צמחייה המרמזת על מים. דרמטיות של מפגש מים-אבן באור המדברי.
ביצירה האחרונה, חומר-אבן-אדמה 4 (2019) ערוץ סלעי יבש יוצר דרמה של הדרדרות כלפי מטה של מספר אבנים בגדלים שונים. מערך אנכי ומונוכרומי, אשר מתעתע בין מיקרו למאקרו. אולי ואדי עצום או מבט מקרוב על דרדרת אבנים-סלעים קטנה. אור קשוח, חושפני, יבש, אין אופק, אין מים, אין צמחייה, קלסטרופוביות. בסדרה של אדר קיים דיבור פיזי-חומרי, לצד דיאלוג מקביל עם שפת הצילום, של נוף, טופוגרפיה וטבע. הדרמה המסתתרת אולי בסדרה היא כיצד המים הרכים, הזורמים, מעצבים את הטופוגרפיה של האבנים הקשוחות, אטומות וקשות, עם הזמן, אט אט, ההפך מהצילום המהיר.
מקס אפשטיין עושה שימוש נרחב בצילום בסדרה שהכין לתערוכה בשם פילטר אדום דרכה הוא מתבונן בכל מושאי הצילום. בצילום הראשון מהרביעייה, פילטר אדום (2019). אפשטיין ממקם אותנו כצופים במבט אלכסוני חד מעלה ומקרוב לראש מגדל גלילי בהיר המוכתר בגג אפור חרוטי כהה, שבראשו נישא דגל קטן שכל הסצנה כולה נראית לנו מבעד פילטר אדום ¹. בצילום השני, פילטר אדום (2019) אנו שוב מתבוננים במראה מבעד לפילטר דומה במראה פנורמי ממרחק על כמה גגות רעפים של מספר בתים מקובצים, שלפניהם ניצב פנס רחוב בודד. מעליהם שטח שמים ריקים ואדמדמים כצבע הפילטר שנבחר. בצילום השלישי, פילטר אדום (2019), הצופה מביט בצילום של דרך היורדת מטה לפתח המוביל לאופק מעורפל דרך פתח בחומה? המים או הגשם שגלשו מטה בשיפוע יוצרים בוהק המתמזג עם האופק המטושטש ומסתורי. מבט פעיל מעורב.
בצילום הרביעי ואחרון פילטר אדום (2019), אנו כצופים ממוקמים בתחתית גרם מדרגות רחב המטפס מעלה ואבניו מזכירות קלידי פסנתר או אורגן עם תיחום כלשהו בגדר מצדדיו.
כתמים כהים מצביעים על כתמי צמחייה, לכלוך או מים. המבט לקו האופק חתוך וחסום בעלייה אינסופית סיזיפית. מבט שמפעיל אותנו כצופים ומדרבן אותנו לעלות לרגל. נשאלת השאלה, לאן? החיתוך בצילום מונע מאתנו תשובה חיצונית ומשאיר בידינו לבחור בעצמנו.
בחירת הפילטר האדום, היא היא המחווה לצייר משה קסטל, שחתם באדום והלביש באדום וצייר באדום.
לצד הצילומים המקוטעים ולכן מסתוריים יצר אפשטיין כעשר פסלי עץ מעץ של דמויות אדם סכמטיות שפרצופן בולט וגולמי או גס, בעל נוכחות טקטילית מוחשית ופיזית. תתכן התכתבות עם הדמויות המופשטות של קסטל בלי מאפינים אישיים פרטיים אלא ייצוג כוללני, אנושי אך לא פרטני, אישי.
דבר זה מתכתב עם צבעוניות קסטל, המסתורין בחלק מיצירותיו ועם דמות האדם הכוללני שמופיע ברבות מהן, המאוחרות, של תקופת הבזלת. העץ עם המרקם וטקסטורות ייחודית לאפשטיין. רגישות לחומר וטקטיליות משותפת לשני היוצרים. פסלי עץ ניצבים על מדף אפור שברקע צילום מדרגות עולות דרך פילטר אדום משחק עם צבעוניות קסטל בצילום לצד משחק בגילוף דמויות אדם מופשטות מעץ, עם טקסטורות הטבעות עם מבטים וגבהים משתנים.
פסלי עץ שנעים בין 8 סנטימטרים ל-40. מימין, דמות לבושה עומדת נוטה מעט ימינה, משמאלה, דמות קטנה עומדת עם ידיים צמודות לגוף, שבמרכז דמות עומדת לבושה זקופה, דוממת, ראשה נוטה מעט שמאלה, ראש בפרופיל שכתפיו נשענות ישירות על קרקע המדף, מראה גולמי אקספרסיבי, ודמות נועלת משמאל, לבושה בגלימה ניצבת אך נטויה ימינה.
1. הפער בין פסלונים קטנים של דמויות אנושיים, מגזרי עץ ובטיפול גולמי ומחוספס מדגיש את הצילום במבט מרוחק, ללא דמויות רק מבנים מבחוץ עם הרחקה כפולה של מדיום הצילום החלקלק עצמו וצילום דרך פילטר אדום, המתכתב עם קסטל במובהק.
דינה בליך יצרה שתי עבודות גדולות שיחד יוצרות פסיפס של קורבנות ומתכתבות עם סדרת העקידות של משה קסטל, מסוף שנות הארבעים.
בציור קורבנות 1 (2019) מופיעה קומפוזיציה של טריפטיך הבנוי אחרת מהמסורתי, קרי נוצרי (אופקי) מחלוקה לשני חצאים לגובה, שהעליונה מבניהם חצויה באמצע לרוחב. במחצית העליונה, מימין, נראה צילום גבר בחליפה כהה המבליח מתוך רקע אחורי של שמיים מעוננים הממוסגר בציור בעל משיכות מכחול חופשיות בלבן, כחול, חרדל ואדום. במחצית משמאל, מופיע ראש גבר בעל עור אדום המחובר לגליל צר הנוטה באלכסון חד שמאלה שלשונו משורבבת החוצה. המילה נחש המסתתרת ברצפה הכהה משמאלו מזהה אותו כנחש והצבעוניות היא בניגוד חריף לפירמידה הלבנה הצמודה לקיר האחורי של החדר הרשום בעפרון או בקו באופן מינימלי. במחצית התחתונה הרחבה של הטריפטיך, מופיעה דמות אישה העומדת בחצאית אדומה, ידיה מונפות מעלה, שערה בהיר, פלג גופה העליון חשוף. מבט מקרוב מאפשר לראות שזאת אולי דמות גבר רזה המחופש לאישה עם פאה בלונדינית ארוכה, אודם ושמלה המופשלת לחצאית. למרגלותיה מימין, על הרצפה, מונח ראשו של גבר אדום עור בעל צוואר טורקיז. אותה דמות המזוהה כנחש במחצית העליונה בטריפטיך, משמאל. הצד חורש הרע, לפי המקובל, דבר המתבטא בצרפתית (שמאל, סיניסטרה, ובאנגלית sinister). מימינה, במישור האחורי, מציצות זוג רגליים דרך פתח וילון דמוי אוהל של מאחורי הבמה עם שובל חבלים הגולשים עד הרצפה. פרט נוסף הוא פרח או אובייקט אדום, משמאל לחצאית. נראה שהדיפטיך מתייחס לחטא הקדמון בסמליותו.
ציור נוסף מהסדרה, קורבנות 1 (2019) מאורגן כדיפטיך אופקי ללא חלוקות משנה בתוכו.
במחצית העליונה ניצבות שבע דמויות, שבמרכזן בולטת דמותו של גבר עירום במבט מהגב, הממהר לעבר הבד האדום הנדיב שמגישות לו ארבעה דמוית. זוג ראשי מימין וזוג משני משמאל. צמד גברים משוחחים באופן אינטימי סוגרים את הסצינה בגבול הימני של הבד.
הרקע האחורי באדום בוער והרצפה שחורה. הסצנה כאן תיאטרלית מאוד. בחלק התחתון שרוע אדם עירום בתנוחת צלוב, שבקדמת התמונה, תחתיו, רשום ׳אדם׳ בכתב אדום מרובע. מעליו, מימין, דמות במכנסיים אדומים ולידו דמות במכנסיים צהובים. רק פלג גופם התחתון מופיע. במחצית התחתונה הפריים נקטע מצד ימין שבו עומדות שתי דמויות שרק פלג גופם התחתון מופיע. נראה שאם בעבודה הראשונה העיסוק היה בחלק הראשון של החטא הקדמון שגיבוריו האישה והנחש, והפיתוי, שרק רגלי האדם מבצבצות בקושי, בעבודה השנייה הוא עובד לקדמת הבמה שהוא שרוע אחרי נפילתו על הארץ. מעליו רואים סצינה תיאטרלית שמזכירה את המחזה שבע נפשות מחפשות מחבר ובמרכזה שוב תחושת יצריות ופיתוי ועירום האדם, מהגב.
ציינתי את התוכן המרכזי לתרבות ההודית-נוצרית מערבית במקורה למרות ששורשיה במזרח, יחד עם סגנון סוריאליסטי ומתיילד של הצייר משה קסטל לאחר שובו מפריז והתיישבותו בצפת בשנות ה-40. אסון אישי הוביל אותו לעסוק בנושא וכמובן היסטורית לא ניתן להתעלם ממלחמת העצמאות האכזרית וגורלית.
גבי יאיר הכין סדרה של שלש עבודות מופשטות, בגווני אדום ושחור, צירוף אופייני לצייר קסטל, בייחוד בעבודותיו הבשלות עם הבזלת.
בציור הראשון, ללא כותרת (2019) קבוצת קווים שחורים מעובים במשיכות חופשיות מרקדות-מרחפות על הרקע האדום שמאחוריהן העשוי משיכות קצביות בעוד הרקע הבהיר האחורי של המצע מבצבץ מתוכן. תחושת הריחוף מושגת בשל איכות הפסים השחורים. בפורמט אופקי, פנורמי של נוף או אדמה, אפשר לדמיין את הפרק בשם מחול החרבות שכתב המלחין אראם חצ׳טוריאן (1942), ריקוד מקומי כמו דבקה או בגלל דומיננטיות של שתי משיכות אנכיות דמויות קשת, אפשר לדמיין לרגע זוג מתרגל אמנות לחימה מהמזרח.
בציור השני בסדרה, ללא כותרת (2019) מופיע רישום שחור חופשי שהפעם מתלכד עם רישום הרקע האדום בפורמט אנכי. המסגרת והצפיפות של המשיכות הרחבות המתערבבות זו בזו יוצרת דרמה שונה, אחרת. הפעם נוצרות אסוציאציות של דמויות נעות קדימה, שכפול פוטוריסטי, קוביסטי, כמעט הרמטי, שהד לבן שמרחף מגביר את תחושת הדינמיות וקצת דחיסות קלסטרופובית. לחילופין אם הציור הראשון יצר דרמה יותר מינימלית של ריקוד או אמנות לחימה כאן אפשר לדמיין את התיאור הסיזיפי ומשוכפל בסרטו המונפש של דיסני ׳פנטזיה׳ (1940) בחלק שהולחן לפי ׳שוליית הקוסם׳ שהלחין פול דיקא (1979) בכיכובו של מיקי מאוס.
בציור השלישי, ללא כותרת (2019), מופיע ציור רישומי בקווים שחורים צפופים, אופקיים, על רקע אדום אנכי המבצבץ ויוצר תחושת אדמה חרוכה לאחר שריפה געשית או קוסמית או אסון אקלימי. הרישום בפורמט האנכי, בקווים אופקיים צפופים, אופקיים שמתוכו מבצבץ הרקע האדום, יוצר מראה אפוקליפטי, פוסט-גיאולוגי, עתידנית אולי, לאחר שריפה געשית קוסמית או אסון אקלימי גלובאלי. יאיר יצר עם אותם מרכיבים בדיוק, צבעי אקריליק בשחור ובאדום על קרטון בגודל 70X100 ס״מ, עולם ציורי-רישומי שונה לחלוטין. ממש ״תרגיל״ בציור ובמרכיביו ובאינסופיותו.
הסדרה משחקת עם זוג צבעים אופייני לעבודתו הבשלה ומופשטת יותר של הצייר קסטל, ויוצרת אופי, דרמה והקשרים שונים דרך עובי הקווים, מלאותם, כיוונם וההצבה היחסית ביניהם. צירוף שהתחבר אצל קסטל ללבה של הרי געש, לפעילות גיאולוגית המעצבת את פני כדור הארץ הקדמוני. האדום מסמל את הלבה הרותחת וכן מתחבר לזהותו של האמן כצאצא ליהדות ספרד, בעוד שבצבע השחור ביטא קסטל את החיבור לאבן הבזלת, אבן יסוד.
מזל כרמון יצרה סדרה של שלוש עבודות שנולדה בעקבות דיאלוג שלה עם עבודותיו החומריות של קסטל, משנות החמישים והשישים.
בעבודה הפותחת, צילו של דבר (2019), מתגלה פורמט אופקי בהיר שקווים אדומים אופקיים מחוט רקמה בורדו משורטטים עליו ופתח קטן במצע הפרגמנט חושף את היותו עדין ודק. פתח זה מזכיר במעט קריעות טבעיות שנוצרות במאפה כמו פיתת ה״אש-תנור״ או מראה של צד ב׳ של בגד שתופרים שכל חוטיו נגלים מאחוריו. חלק מקצוות חוטי הרקמה חופשיים וגלויים בצידי העבודה וחלק נראים כשורשי צמח עדינים המנווטים את דרכם החוצה. עבודה זאת של כרמון נעה בין הממד הגופני לממד הנופי. כותרתה מרמזת על דבר שמעבר, משהו שנותר, התמעט או נותר בחלקיותו בלבד. אולי הוא לא ה'דבר' עצמו אלא ממד אחר שלו, דו ממדי לעומת הדבר התלת-ממדי? צל נוצר כאשר תאורת השמש, לרוב, מקרינה על גוף תלת-ממדי, מוחשי וקיים אך איננה חודרת מבעדו. הצל הוא הנגטיב שנוצר מהקרנה או השתקפות שלילית זאת. עבודתה המגששת ומחפשת הינה מצטמצמת במנעד הצבעים שלה. השפה, ההבעה והכותרת שהעניקה כרמון ליצירה, מתחברת בעיני למושג הצל ״היונגיאני״ ולכן מתחבר לצורניות שמזכירה גם תכריך, העוטף את גוף המת, פיזית, טקסית, מטאפורית או רוחנית. בהקשר ליצירותיו של קסטל, קיים חיבור לכתב יד, העשוי עור קלף החיה ממנו הוא עשוי או תפור, עם חיבור חזק לגוויל שיוצר כתב יד ממהות מוחשית, גופנית, של מעטפת בעל חיים.
בעבודה נוספת, צלמית (2019), הכותרת מכוונת אותנו לדמיין אובייקט פולחן קדום שנותר באדמה, אופקי, וחום, העשוי עצמו קפלים, קפלים צפופים, שלאורכו כתמים בהירים וחוטי רקמה שזורים בו. הקפלים והאנכיות עם פוטנציאל המתיחה והכיווץ מאזכרים אקורדיון שנרמס תחת כובד האדמה. הצלמית נגלית לצופה במבט מלמעלה, ״ארכיאולוגי״, שהזמן הטביע את חותמו. עבודה מסתורית וארכאית זאת נוצרה בטכניקה של שימוש בקפה כצבען ובמלבין לסירוגין, ויוצרת הבעה חזקה של חפץ שנשחק בשיני הזמן. הבעה שעניינה את קסטל בעבודותיו.
בעבודה האחרונה, דמות (2019) מופיעה אכן מעין דמות אנכית, שראשה אליפטי ומתוכו נמשכים סיבים של חוטים שנגלים לאורכה. בדמות הבהירה, כמעט מונוכרומטית, הפסים שראינו ב׳צלמית׳ חוזרים ב׳דמות׳ באופן אנכי במקום אופקי. המראה הכללי של נייר הפרגמנט נדמה כגלימה או בגד ומזכיר מעט בובת בד שטוחה שתופרים מסמרטוטים. הראש מעט יותר נפחי ושני כיווצים מרכזיים יוצרים מראית סכימטית של עיניים.
מזל כרמון יצרה בעבודה הראשונה דיאלוג עם פתחים שנפערו ביצירת קסטל בשלב התגבשות המופשט החומרי של כתבי היתדות, בשנות החמישים והשישים, הנמצאות במוזיאון. אך הטכניקה שלה כוללת במקום חול, אבנים ובזלת, נייר פרגמנט שרוף, קפה, תפירה ידנית וממכונת. אם אצל קסטל נוצרו טקסטורות של הבעה נופית וגופנית פצועה וטראומטית.
כרמון בראה פואטיקה רוחנית ואנתרופולוגית, אולי נשית ודומסטית יותר. הייחוס הבינלאומי של קסטל היתה אמנות אירופאית שלאחר מחמת העולם השניה כגון דהבופה הצרפתי או אלברטו בורי האיטלקי, לציין שניים בולטים בהפשטה חומרית מחוספסת ואגרסיבית.
שרה נינה מרידור יצרה סדרה בת שלוש עבודות בטכניקה מעורבת: בעבודה הראשונה, ללא כותרת (2019) מוצגת דמות גבר עירום כורע, שפוף, אשר מליט את פניו בידיו. וילון שקוף בלתי נראה של טקסט עברי באותיות זהב בעשר שורות, חוצץ בינו לביננו. אולי זהו טקסט תפילותיו של הגבר בתמונה או שמא מחשבותיו? הפורמט בציור אנכי, מלבני וכך שורות הפסוקים, אלא שכדי לקרוא בהם צריך להסתובב בתשעים מעלות נגד כיוון השעון. קשה לזהות מילים ממשיות אך בשורה השנייה באמצע מזהים ״כי קולך״. הגבר שכורע לפנינו מוצג בפרופיל והחלל הבהיר האנכי שבתוכו הוא נמצא, איננו מוגדר וחסר פרטים. התיאור שלו נזירי, סגפני, למרות העירום, עורו נראה חלק לגמרי, ללא שער גוף. האם הוא אדם ספציפי? האם הוא ממשי או סמלי? האם זוהי שעת מבחן עבורו? האם זהו גיבור תרבותי אחר? רב הנסתר על הגלוי, למרות התיאור הריאליסטי הפיזי המראה הופך לכוללני, לייצוג של האדם או אדם המיתולוגי התנ״כי מבראשית.
בעבודה השנייה, ללא כותרת (2019) נקודת המבט מאתגרת. דמות הגבר העירום היושב חוזרת על עצמה, שוב בליווי של טקסט עברי אך כאן באותיות לבנות גדולות, מרובעות וחגיגיות. הפעם נקודת המבט אניגמטית. אנו רואים בהקצרה חדה, אדם במבט מלמעלה, קרוב, שראשו ופדחתו הקירחת עם פלומה זהובה אדמונית, פונה כלפינו. בין ברכיו המקופלות הוא אוחז בגולגולת שהמילה ״בא״ מופיעה מעל לפיה של הגולגולת. מעל כתפו מימין אפשר לקרוא ״אהבה״, ״או״ ומעל כתפו משמאל, ״באת״, ״כי״, ״את״. התיאור הקרוב ללא חשיפה של החלל מסביב לדמותו מקשה על הבנת התנוחה שלו, האם הוא שעון על קיר או סגור וכלוא בפורמט אנכי וצפוף של מסגרת הציור. נקודת המבט מלמעלה עם הגלגלת בין הברכיים מרמזת על לידה, מעשה אהבה שלכולם ממד סמלי חזק של מחזור החיים האנושי. היא מעלה תחושה של מישהו המביט עלינו מלמעלה. האם זה אלוהים האם זאת האנשה של הסופר אגו והמוסר?
בעבודה השלישית ללא כותרת (2019) אותו גבר עירום חוזר אך הפעם היא אינה נייחת ויושבת אלא דינמית, בתנועה, בתוך בפורמט אופקי. במקום חלל בהיר ושקט או ריק ואניגמטי, כעת הוא שרוע על גבו בעלטה שמעליו רקע אדום בוער. הגבר מפנה מבטו ימינה, ברכיו מכופפות וזרועו השמאלית נבלעת או נקטעת ברקע השחור. מעל אזור החזה הבטן וחלציו מופיעה טקסטורה זהובה-צהובה המזכירה טביעת אצבע. הציור מזכיר תיאור של יום הדין או מעבר בפרגטוריום של דנטה. אפשר לקרוא את שלושתם יחד כמחזור חיי האדם, עם תנוחה עוברית בהתחלה, לעבר תנוחה של דעת והתבגרות ומעשה זיווג ולבסוף מפגש עם הסוף, המוות.
בן סימון מציג שני דיוקנאות עצמיים המתכתבים עם דיוקנו העצמי של משה קסטל בצעירותו בפריז, מאמצע שנות השלושים של המאה ה-20. אצל שניהם קיימת מסגרת מלבנית צרה המתמקדת בפניהם בלבד. שני הציירים משתמשים בצבע השמן ובמרקם שלו באופן מוחשי וחושני. קסטל מדגיש את הביטחון העצמי וההשראה מכל היוצרים הגדולים והרהוטים בלובר, טרום המודרניזם.
סימון, אקספריסיבי בעיוות ובאסימטריה של הפנים, בייחוד בעיניים. בציור המוקדם פרצוף דוחה (2008) (Pale Face Head) העשוי צבע שמן על דיקט, ניכרת סמיכות הצבע ופלטה מצומצמת כמו בדיוקן של קסטל, אך אצל סימון המונוכרומטיות מודגשת דבר המקנה חיוורון הבעתי לדמותו, כפי שהכותרת מציינת באנגלית. קיים קושי לחלץ את הפנים מהרקע. אנו צופים מקרוב ובגובה העיניים בפרצוף שהשיניים הבולטות, בייחוד הימנית שנראית מחוץ ללסת כמעט, בתיאור שיוצר רתיעה. לכך מצטרפות עיניים מפחידות, אחת צהבהבה, משמאל, והשנייה, עם זיגוג לא ברור. המבט על האף והדגשת הנחיריים, השקעים משני צדדיו החוברים לעצמות הלחיים, יוצרים מתח אצל הצופה בשל חוסר הבהירות של פנים אנושיים. בייחוד שההעמדה של הדמות מצביעה עבורנו על מבט שאנו רגילים בו, מבט במראה.
בציור השני, פרצוף ירוק ארוך עם שיניים גדולות (2009) יוצר סימון דיוקן עצמי נוסף בפורמט דק וארכני יותר ונראה שהוא מביט בנו במבט מתגרה (באנגלית, an attitude). שלוש שיניים קדמיות לבנות בולטות מן הפה. שתי עיניים אסימטריות מביטות בנו מלמעלה בהתרסה, שהעין מימין כהה וגבוהה וזאת משמאל נראית בהירה וממוסכת כמו עם קטרקט. גוון הפנים צהבהב הרקע ורדרד-אפרפר מלוכלך. אוזניים צהבהבות בולטות ומזכירות עגילי חישוק מעובים. תפיסה פוסט קוביסטית. צל תחתון מזכיר לוע פעור, פה פעור או הצללה של סנטר דקיק. שיער חום, גבות חומות. האקספרסיביות הבוטה בשני דיוקנאות עצמיים אלו של בן סימון, מדגיש איפוק וקלאסיות יחסית בדיוקן העצמי של קסטל. כאמור שניהם עושים שימוש הבעתי באימפסטו, באופן מתון אצל קסטל ופורק עול אצל סימון. השוואה בין הדיוקנאות של סיימון משולבות וכמעט מוסוות ברקע ובעלות דינמיות פנימית. מבט מקרוב עד כדי הצצה לנחיריים, מבט על הפנים מקרוב, מעט מלמטה. בפורמט הצר כבר מרחיק בין הצופה לדמות העצמית. נראה כאילו עדיין המבט קרוב אך העיניים מרוחקות יותר ונסוגות אחורנית במרחק הפגנתי מהצופה. משותפת לשני הציירים היכרות מעמיקה עם המודרניזם על השפעותיו השונות. אפשר לומר שבמקרה של סימון, מדובר בהשראה פוסט-קוביסטית וניאו-אקספרסיוניסטית ואילו אצל קסטל, מדובר בהשפעות אירופאיות ובפרט של אסכולת פריז.
רינה פלד יצרה סדרה בת תריסר עבודות ללא כותרת (2019) שנוצרו בצבע שמן על גיליונות נייר עם בליטות אופייניות של כתב ברייל. במישור הראשון, הקדמי, בולט המרכיב הצבעוני, בעוד שבמישור השני, האחורי, מרכיב הכתב המישושי (tactile ), נחבא אל הכלים. הקומפוזיציות בסדרה מתכתבות בגלוי עם שדות הצבע הידועים של אסכולת ניו יורק. הצייר קסטל שחי ופעל בניו יורק בראשית שנות החמישים ונהג לשהות שם בכל שנה הושפע מכך כפי שחלק מהעבודות בתצוגת הקבע במוזיאון שלו מדגימות.
עבודה ראשונה מהסדרה ללא כותרת, פרט (2019) שמוצגת בפורמט אופקי, כוללת שטח נרחב יחסית שבו למרות שכבת צבע צהבהב המכסה את מצע דף הברייל הלבן, נקודותיו הזעירות נראות בבירור והן ״קריאות״ בעין. המצע הלבן נחשף בגולמיותו בקצוות הגיליון, למעלה בחלק העליון. במרכז העבודה, מעל שכבת הבסיס, הונחו שני פסים אופקיים רחבים היוצרים מלבן במרכז הדף, כחול-תכול מתחת וכתמתם-אפרסקי מעליו שקו שחור מבדיל ביניהם. קווים שחורים נוספים אנכיים ואלכסוניים, משורטטים מעל המלבן הדו-צבעוני, כאשר חלקם חזקים ומלאים חלקים קלושים שחוצים ופולשים מעבר לגבולותיו. הפורמט האופקי חשוף וגלוי לעין אך אינו ״קריא״ במנח זה. מבט על חצי-תריסר עבודות נוספות מציגן בפורמט אנכי, ״קריא״ לכאורה לדוברי השפה, אך במישוש, לא בראייה.
מאפיין עקרוני בקבוצה זאת היא הסוואה רבה של כתב הברייל בוריאציות של ערכים צורניים, בייחוד צבעוניים.
בעבודה העליונה מימין, כל המצע נצבע בכתום מונוכרומי שעליו נוסף מלבן פנימי שחור המכסה חלקית את המצע החם שמתחתיו. צוהר כתמתם נפער במלבן הפנימי ומציג משיכות מכחול שחורות אנכיות הנצפות בו. בעבודה שלשמאלו, השנייה מימין, בשורה העליונה של השישייה, מצע מלבני אפרפר-תכול מבצבץ מתחת לשישיית פסים אופקיים אפרסקיים. פסים שכביכול מוחקים או מצנזרים את הברייל שמתחתן ועוקבים אחר גבולותיהם. מבט נוסף מציג אלומת אור כתמתמה אלכסונית מאחורי פסי המחיקה הבהירים וכן חריטה של קווים אנכיים אלכסוניים במצע האפרפר. בעבודה שלישית במקבץ, בפינה שמאלית עליונה, מופיע מלבן אדמדם אנכי שמתוכו בוקע מלבן פנימי צהבהב עשוי שש טורים צמודים רחבים. שתי העבודות האחרונות מעניקות תחושה של אור הבוקע מתריסים או מפתחים שונים. כל נושא הכתב כמובן מהותי ליצירה של קסטל ולעיסוקו בזהות העברית ויהודית שלו. בעבודה רביעית, בפינה ימנית תחתונה, מלבן טורקיז אנכי זוהר כאשר מתוכו מתגלים קווים וכתמים כהים, תולדה של מצע תחתון שחור. אפשר לזהות בבירור חמישה קווים אנכיים שחורים קצרים ועוד ארבעה דהויים. מלבן קלוש ומעליו מעין שתי גבעות כהות מחוברות למעין נוף. יער חלומי לאור ירח ירקרק. בעבודה השכנה קופצת לעין מסגרת אדומה שבתוכה כלוא מלבן שחור, סמיך ובתוכו פסים תכלכלים, אופקיים שמדי פעם המצע התחתון האדום מציץ מתחתיו. בעבודה שישית ואחרונה במקבץ, בפינה שמאלית תחתונה, מתקיים משחק של מלבנים בגדלים וגוונים שונים. מלבן אדמדם שקוף למחצה הוא השחקן המרכזי. מעליו, ריבוע צהוב כחלון בהיר.
בתיה רוזנק יוצרת במספר עבודות דיאלוג עם משה קסטל, בעזרת טכניקה אישית מופשטת של כתמים ועיגולים כהים, עשויים מפיח על מצעים שונים. הפיח, מתכתב אולי עם הבזלת, הסימנים עם הכתב והדמויות משלבים שונים ביצירתו הבוגרת של קסטל.
ביצירה ראשונה, מופשטת, ללא כותרת (2019), רוזנק יוצרת בפיח על מצע פרקט, שש שורות של מה שנדמה כסיבי צמר כהים דלילים בשורות התחתונות ומאוד צפופות בעליונות. הטקסטורה בעליונות נוצרת מעיגולי פיח אחד מעל השני כאשר בשורה התחתונה, הדלילה ביותר מזכירות דמויות מקל. בכך היא מתכתבת עם המעבר מאותיות לדמויות ובחזרה ביצירתו של קסטל (סגנון כתב היתדות הראשון והשני). הארגון הכולל מזכיר את מבנה האסטלה שלו, עם שורות הכתב והדמויות. במבנה דמוי-אסטלה של רוזנק, מרכז הכובד הוא בשורות העליונות בהן סימנים צפופים כמו בשטיח או טקסטיל, והשורות התחתונות דלילות עם סימנים שמזכירים דמויות מקל מסוגננות. ביצירה נוספת, ללא כותרת (2019), רוזנק עושה שימוש בפיח על פס קרמי אופקי וצר עליו שורת סיבי-צמר המזכירות דמויות מקל או צמחייה, כהות חלקן צפופות חלקן דלילות, על רקע בהיר עכור. יצירה הנראית כפרט בתחתית היצירה הקודמת. עבודות אלו מאזכרות מעט עבודות של מרים כבסה בטקסטורות ואף דמויות או כרומוזומים אצל האמנית מיכל רובנר. בזוג עבודות הבא, רוזנק יוצרת באקריליק על בד.
בעבודה ללא כותרת (2019), מופיע רישום חופשי בשחור על מצע לבן מזכיר נוף צמח שמעליו להקת ציפורים. קשתות מריחות לצד קוים אנכיים מתערבבים ויוצרים רושם של אופק במרכז אשר משתקף במים שמתחת. הרצועה התחתונה והעליונה דלילות יותר. הציור הרישומי בשחור מזכיר טשיזם או ציור סיני, ויוצר נוף דמיוני מופשט.
ביצירה נוספת ללא כותרת (2019), כתם כהה מרכזי על רקע בהיר דמוי צמח, שחלק מעלעליו כסופים, עם חרקים, מסביבו, ומריחות אופקיות דקות המשמש כצל על הרקע הבהיר. הקומפוזיצה נדמית כמבט מלמעלה על סצינה שבה קבוצת נמלים או חרקים גוררות בעל-חייים לקן שלה, אזכור למלחמת הקיום בטבע. ביצירה האחרונה, שנוצרה בטכניקה מעורבת על בד, הצבעוניות חודרת לעולם הרישומי, המונוכרומי של הקו, הסימן, הכתם, הקליגרפיקה. העבודה הינה מתוך הסדרה לדעת יער (2015) ומופיעים בה טורים אופקיים צבעוניים, צהובים-ירוקים שנדמים כקמורים, בולטים על רקע כהה מאחור, אפור-שחור, מפויח או שרוף. בשיא הקימור הפסים הצהובים נמרחים אופקית לשני הכיוונים כאילו הם קו פרשת המים שביער. עבודה זאת עוסקת בחומריות של היצירה בגווני ירוק שחור וצהוב ומדמה את הפעילות המגמתית מופיעה בחלק מיצירותיו של קסטל. ביצירות המופשטות של רוזנק נוצר מתח בין האקראי למאורגן ובין המיקרו למאקרו.
רות שרייבר יצרה גוף עבודה של שש עבודות שהן מחווה למשה קסטל שנוצרו בטכניקה מעורבת. על פני שש יחידות בד, שרייבר יצרה טקסטורות, צורות וצבעים שונים בקומפוזיציות מופשטות שבחלקן מתגלים טקסטים מהמקורות. הצבעוניות נעה בין רקע בהיר בלבן, בז׳ או אפור עם תוספות בכסף, זהב, ורוד ואדום. האופי של המחווה מעלה בבירור מלאכות יד, תפירה, רקמה וצורפות. שרייבר יצרה פוליפטיך המורכב כאמור משש יחידות. ביחידה הראשונה, מלבן קטן אפרפר מבד, הופך בהיר הפינה ימנית עליונה וכהה בפינה שמאלית תחתונה שמולה. במחצית התחתונה כתם לבנבן מרחף דמוי גלימה או נוצות, ובמחצית העליונה שני קרעי בד לבנים מודבקים. כתם זהב עמום מרמז שקרעי הבד שמא הם כנפיים? כתמי בורדו, דמויי שפתון או דם מעטרים את המסגרת משמאל, יורדת לגלימה ומתקרבת לימין.
ביחידה השנייה נוצרת דרמה שלמה מתרחשת על רקע הלבן אופקי, דמוי הציפית, המלא קימוטים, פתחים, תפירה וטקסט. כתם לבן מרכזי, עליו קצת כתם זהוב, בחלקו השמאלי, שני פתחים צרים, עם טקסט, כמו חרכי עיניים, אנכיות, שמתחתם ארבע דמעות לבנות בולטות. מימין לכתם, הבד תפור ונדמה כפתח נעול, או סוג כריכת עבודות. בפינה ימנית עליונה, כתם לבן מרחף, דמוי כף יד הפוכה שתוכה פתח או הדבקה אליפטית צרה.
יחידה שלישית, מורכבת ממלבן בז׳ אנכי וצר שעליו זוג שבחלקו התחתון זוג קשתות ורדרדות, שמימינן אליפסה זהובה. בינים קרע לבן קטן שחוזר בפינה ימנית תחתונה. בחלק העליון קשת בז׳ מחוספסת, קצרה, ומעליה, טקסט מודבק, שקרע לבן משמאלו ועוד חוטים או חבלים קטנים מרחפים.
יחידה רביעית, מציגה מלבן אפרפר אופקי מכיל זוג אליפטי כסוף שממסגר כתם אדום בולט. מימינו שני חישוקים כסופים שמעליהם מופיעה אליפסה צרה אופקית ריקה. כתם זהוב במרכז שמשמאלו טקסט שקרע אליפטי ממסגר.
ביחידה החמישית נראה זוג כנפיים מרחפות באדום ובורדו מעל עמוד שדרה, שלפניו קרע אליפטי כסוף ומתחתיו שני קרעים אליפטיים אופקיים המונחים על הקרקע המכוסה כתמי שפתון דם בתחתית היחידה.
יחידה שישית ואחרונה במחווה, היא יחידה מלבנית קטנה, אפרפרה-כסופה שבתוכה בחלק העליון כתמים של בורדו, כמו שפתון, ומתחתיהם זוג עשוי רקמה או קליפת פרי. בפינה עליונה משמאל כתם לבן מעובה, דמוי ענן.
במחווה של שרייבר, שבו נראים חורים וקרעים בשכבה העליונה כאשר מתחתיה נגלים חומרים נוספים ולעיתים טקסטים שונים, חלקם לקוחים ממגילות מדבר יהודה. הצבעוניות נעה בין רקע אפרפר עם לבן, אדום, כסף וזהב. יצירותיה מזכירות מלאכות יד ויסוד עיטורי משמעותי בשפה מופשטת חלקה חלומית וסוריאליסטית שמתוכה מבצבצים קטעי טקסט. מנעד מעניין בין הטקסטואלי לעיטורי, תוך כדי תהליך עבודה רב שכבתי, הנעשה בזמנים שונים המתכתב עם העכשווי והמודרניסטי לבין זמן יצירתי קדום, היסטורי ולאומי-יהודי-ישראלי.
מפאתי ירושלים לעולם הגדול
1909 משה קסטל נולד בירושלים לרחל ויהודה קסטל, מצאצאי גירוש ספרד. 1925-1922 לומד ב׳בצלאל, בית מדרש למלאכות אמנות׳. 1926 תערוכה קבוצתית ראשונה ב׳מגדל דוד׳, ירושלים. 1927-1940 לומד ב׳אקדמיה ז׳וליאן׳, חי ויוצר בפריז עד לכיבוש הגרמני. 1936 ביקור מולדת עקב מות אביו, מארגן תערוכה של ׳אסכולת פריז׳, מוזיאון תל אביב. 1940 מתיישב בצפת, ממקימי רובע האמנים בעיר. 1948-1963 אחד ממייסדי ׳אופקים חדשים׳ ומשתתף ברוב תערוכות הקבוצה. 1949 מתחתן עם בלהה לבית באומן. 1953-1952 מסע ממרכז אמנות ישן לחדש (מסע מפריז למנהטן, ניו יורק). 1955 תערוכת יחיד, תערוכה קבוצתית IV של ׳אופקים חדשים׳, שניהם במוזיאון תל אביב. 1958 זוכה ב׳פרס יום העצמאות׳, בתערוכת העשור, בנייני האומה, ירושלים. שנות 60-50 ניסיונות בפיתוח טכניקה חדשנית מאבן יסוד, הבזלת כחומר יצירה. 1963 מסע שורשים לספרד בו מבקר באנדלוסיה וטולדו. 1966 ציור הקיר ׳שיר תהילה לירושלים׳, משכן הכנסת החדש, ירושלים. 1968 מתפרסמת מונוגרפיה על האמן, בסדרת אמנים פלסטיים במאה ה-20. 1972-1971 ציורי הקיר ׳כותל תהילה לירושלים׳ ו׳מגילת הזהב׳ משכן הנשיא החדש, ירושלים. 1974 תערוכת רטרוספקטיבה, מוזיאון תל אביב. 1981 בחירת היישוב הצעיר ׳מעלה אדומים׳ למיקום המוזיאון של האמן. 1984 תערוכת יובל לקסטל, משכן הכנסת, ירושלים. 1989 תערוכת ׳שורשים ומקורות׳, מוזיאון הנגב לאמנות, באר שבע. 1991 האמן נפטר בביתו שבתל אביב. 2010 פתיחת ׳מוזיאון הצייר משה קסטל׳, ברכס המערבי הצופה לירושלים. 2015 בלהה קסטל, אלמנת האמן, נפטרת בביתה שבמעלה אדומים.
דר׳ גדעון עפרת אודות תערוכת המחווה למשה קסטל של אמני הגלריה אגריפס 12
