דינה בליך ״הלבשה תחתונה״

דינה בליך מעולם לא הציגה תערוכה שכולה עבודות ציור. הציור שולב במיצבים, במיצגים, באובייקטים בעבודות קרמיקה ובהצגות תיאטרון שיצרה. אבל אל הציור המסורתי היא חזרה רק בשנתיים האחרונות, די במקרה, בעת שהות אמן בגרמניה, הודות לסטודיו המזמין שעודד אצלה את החשק לחזור למדיום בו בעצם החלה – אהבתה הראשונה. 
ב"הלבשה תחתונה", תערוכת היחיד שלה בגלריה אגריפס 12 בירושלים, היא מציגה עבודות ששואבות השראה מצילומים שמצלם בן זוגה מדי שבת בדרום תל אביב. הצילומים המקוריים, שאינם מוצגים בתערוכה, הם פרגמנטים דוקומנטריים של חלונות הראווה בחנויות להלבשה תחתונה באזור הזה של העיר. כמו האזור כולו, גם הן לעיתים מוזנחות, או במקרה הטוב נדמה כאילו לא החליפו בהן קולקציה כבר כמה שנים טובות. את אותם הפרגמנטים לוקחת בליך ומעבירה אותם לציור. חלק מהציורים עשויים על מצע שמהדהד את אותן החנויות – גם הוא פשוט, זול, יומיומי, בנאלי ואפילו נדוש. פרטי ההלבשה התחתונה שמופיעים בציורים על בובות חלון הראווה הם פרטי לבוש חושפניים מחד – אבל גם מסתירים מאידך. 
כמו אותן הבובות, גם בליך יוצרת בתערוכה הזו מהלך של חשיפה של עצמה באמצעות המכחול – אבל חשיפה שאינה טוטאלית. במהלך השנים פעלה ועבדה במגוון רחב של מדיומים: היא סיימה לימודים במחלקה לקרמיקה בבצלאל ובהמשך נשאבה אל עולם התיאטרון וביימה הצגות. היא יצרה מיצגים ומיצבים גדולי מימדים שהוצגו בגלריות ומוזיאונים ברחבי הארץ ובעולם. בתערוכה זו היא שואפת לתת לציור, שהוא בעצם הפרקטיקה האמנותית הראשונה בה פעלה כנערה, את הבמה ואת הדרור. היום, כאמנית בוגרת, היא מנקזת את הניסיון שצברה בתלת מימד אל תוך הדו מימד. 
העיסוק ארוך השנים של בליך במדיות שונות נוכח גם בסדרת הציורים הנוכחית. במבט ראשון הצבעוניות העזה של הציורים פורצת ומשתלטת על כל המרחב. אבל אם מתקרבים, אפשר לראות במשיכות מכחול הבוטות מעין פיסול בצבע, כאילו היה חומר של ממש. במבט שני אפשר לזהות גם נגיעות תיאטראליות: מסכות, תלבושות, מתח בין הדמויות ואפילו קונפליקט. גם כאן היא מערבבת לא רק את הצבעים, אלא גם אלמנטים חסרי פשר בידיעה ברורה שהכל בסוף מתחבר. 
ייצוגים הנשיים בעבודותיה של בליך בתערוכה זו, כמו הצילומים עליהם מבוססות היצירות – עשויים פרגמנטים. לעיתים לוקחת בליך שני דימויים מצולמים ומשלבת אותם לעבודה אחת, לפעמים זוהי פרשנות של דימוי בודד. אבל הנשים, שמיוצגות על ידי בובות הראווה, אף פעם אינן שלמות. הן מכוסות בחלקיקי בגדים תחתונים מסוגים שונים, וגם בשכבות על גבי שכבות של צבע שיוצרת בליך ובכך מעניקה להן עוד שכבה של כיסוי. בהסתרה הזו הן כמו ממתיקות סוד, מחרישות את ההיסטוריה ארוכת השנים שלהן, את התלאות שעברו ואת רגעי האושר שחוו כבובות חלון ראווה בחלק המפוקפק הזה של העיר, ובעצם – כנשים בכלל. 
הנשים של בליך לא שואפות להיות מושלמות. להפך – חוסר השלמות הוא מה שמאפיין אותן. הן עשויות חומרים זולים, לא עוטות על עצמן בגדים מעוצבים או מפונפנים, אלא כאלה שהם לעיתים חסרי פשר. חלקן מלוכלכות, מוזנחות, מציגות נשיות אחרת, לא כזו מחושבת ומודעת לעצמה אלא יצרית ומתפרצת, כזו שלא עושה חשבון. כמותן, גם בליך היום לא נרתעת מחוסר השלמות  אלא להפך – חוגגת אותו, ובכך מאפשרת לדברים אחרים ואמיתיים לצאת מתוכה אל הנייר. 
התערוכה זוכה לרובד נוסף של משמעות כשהיא מוצגת דווקא בירושלים. אל תוך האווירה המאוד-שונה של עיר הבירה, כזו שנקשרת אצלנו אסוציאטיבית עם דת וקדושה, מכניסה בליך את הרחובות של דרום תל אביב, החלק הכי פחות קדוש בעיר הגדולה. דימויי הנשים ופריטי ההלבשה התחתונה הצבעוניים, המלוכלכים-מעט והיצריים-מאוד יכולים להתפרש כערעור על התפיסה המקובלת של ירושלים, אבל גם להצביע על העובדה שבעצם, עמוק מתחת לכל השכבות וחלקיקי הבד – אין באמת הרבה הבדל והכל מתחבר.
                                                                      רעות ברנע