לפני כשנה הצטרפתי לגלריה השיתופית אגריפס 12. תערוכת היחיד שלי נקבעה לאוקטובר ואליה התכוננתי במהלך הזמן הזה. רוב פעילותי האמנותית התרכזה עד כה בעיר תל-אביב ובמשמעות התרבותית והסוציולוגית שלה. כמי שגדל, בגר והתחנך בה, פעלתי על-פי צו שחייב אותי לבדוק את השלכתן של הנסיבות המרחביות על התפתחותי כאדם וכאמן; על האתיקה שהצמיחה קרקע ילדותי בדרום תל-אביב ההיסטורית – מרחב שיש לו היבטים חברתיים ותרבותיים שהשליכו על החינוך, ההשכלה ותפיסת העצמי שלי ועל האמנות שלי, לימים לבוא.   

הצטרפות לגלריה שיתופית בירושלים תוך התחייבות לרוטינה שלה נעשתה מסיבות פרגמטיות אבל היוותה טריגר לדון במרחב שבין המרחבים; בהרחבה אפשרית של שיח המרחב אותו אני מקיים באמנות שלי, שיתמר מעל ל״ביוגרפי״ ולסוציולגיה שהוא משקף. התערוכה הזאת מבחינתי היא ׳פתח דבר׳ לטקסט על ׳מעבר׳, אבל לא במובנו כ- passage  וגם לא כתהליך –  transition או שינוי -transformation. אחרי ככלות הכל אין מדובר במעבר ממשי והתקה של מקום מגורים או מקום עבודה, אלא יותר ב״מסע״ פריווילגי ומרחיק עדות שעיסוק וולנטרי כמו אמנות יכול לספק; משמע להתבונן בעין שגרירית שיש בה מידה של שליחות כנגד מידה שקולה של זרות וזמניות, עם פרוטוקול ומסקנות חזותיים בצידן. ביתר חידוד יהיה נכון לתאר את יחסי ל״מעבר״ לירושלים כניסוי בהתבוננות, כאפשרות לבחון את משמעותו של מקום אחד ביחס למקום אחר, להבליט את מה שנשאר מחוץ לגבולות החפיפה בין תל-אביב וירושלים, מתוך מתח בלתי נשלט ואובססיבי של התחקות אחרי פואטיקה של מקום, מרחב וחלל, שלגבי דידי אין לאמנות קיום בלעדיה.  

ירושלים אינה ״עוד״ מקום בישראל והיא לא רק נ״צ בגיאוגרפיה המשפחתית שלי. ירושלים היא כל מה שעבור יהודים בעולם מסמל את טבורו של עולם, את מקור האור וההשראה ממנו זורחת היהדות ואליו נוהה חץ הזמן האוטופי. בשווה ערך שכנגד, ירושלים מסמלת את סלע המחלוקת שבין יהודים ולא יהודים, את ראשית ימיו של הקונפליקט בינם ואת ההווה הנמשך המזדנב, מותיר את רישום הדם שלו על כל שעל ואבן. 

כולנו ירושלמים הרבה מכפי שאנחנו תל-אביבים או בני כל מקום אחר בישראל מכיוון שירושלים היא גם סוגיה פוליטית בוערת כאש תמיד. ירושלים היא משכנה של הפקידות הריבונית וסמל לפיקוד ולשליטה האזוריים. ממנהרות הכותל ועד לפרוזדורי בית המשפט העליון, רוחות היהודים משתוללות ומנהלות את חיינו מירושלים. משום כל אלה מנוסחת ירושלים במנעד סנטימנטלי עצום בליבות יהודים ושאינם באשר הם. 

מעולם לא הספקתי להשתהות בירושלים במידה שתהפוך אותה לשקופה ומובנת מאליה עבורי וכל ביקור בה מעורר בי תשוקה ומבט ראשוניים. כוונתי בעיקר למרכז העיר ולמקומות הקדושים והמסומנים שלה, בהם אני מונה גם את גלריה אגריפס 12 שהיא קוביה לבנה על-פי כל תקן, אלא שגם היא, כמו רבים מחללי האמנות בירושלים, לכודה במעטפת אבן מחוצבת, המשרה בה, לעיני תל-אביבי שכמותי, את אותו הוד שאופף אפילו את מוזיאון ישראל המודרניסטי – קונטרפונקט לנוף הקדומים שהוא שרוי בו. 

המפרט החומרי של התערוכה כולל חפצים שמתמחזרים ומתמשמעים מחדש בעבודותיי לאורך השנים. חלקם מכוונים למסורת של אמנות אילתור וארטיפקטס בקהילות מנוחשלות או לתוצרים נאיביים מעשי אדם בשלבי חייו המוקדמים. שני ייחוסים אלה מתלכדים עמוק בביוגרפיה שלי כנער חובב מלאכות המלקט באתרי הפסולת והתעשייה של דרום תל-אביב. רובם ככולם של החומרים נאספו ברחובות תל-אביב, אלה חפצים שאין בהם מובהקות ״תל- אביבית״, אבל עדיין ניתנים לזיהוי כלוואי של מוצרי צריכה מהשוק המקומי: בקבוקי משקה, פחיות שימורים, תריסי אלומיניום ופלסטיק ישנים ועוד ממה שאפשר למצוא בנקודות מיון ואיסוף ברחבי העיר. שונה מהם רק חול הים שאספתי בחוף תל- ביב ומהווה חותמת כמעט מדעית למקורם של החומרים בהצבה כולה.
שם התערוכה יְרוּשָׁלַיְמָּה, מבטא את המסגרת הרעיונית של התערוכה הממקמת אותי בתנועה  לכיוון ירושלים. הוראה זאת כוונתה להקפיא את תמונת התנועה באופן שלוכד אותה כמצב  להסתכלות. זה אינו לימבו רוחני או ספר סימבולי של אי מקום, אלא הגדרה של חוויה שניסיתי לנסח באמצעות הדברים שבחרתי לקחת מתל אביב, להביא מ״שם״ שהוא מאוד שלי, ולהמחיש במין דימוי או אפילו סטריאוטיפ חולש חלל של מה שנחווה אצלי כאן כירושלים.